הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
5 הערות לסיכום השבוע הפוליטי
1.
שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן המשיך לבלבל את המערכת הפוליטית. יום און, יום אוף. אתמול היה צעד נוסף אל עבר הקואליציה. שיתוף הפעולה בין ישראל ביתנו לבין הליכוד בועדה למינוי שופטים, הוא מהלך חסר משמעות. ממילא אף אחד משופטי העליון לא מפנה את מקומו לפני שנת 2017. האם הכנסת ה 20, עם המינוי של ח״כ מסיעתו של ליברמן, רוברט אילטוב, בכלל תשרוד את שנת 2016? ספק רב. אבל אצל ליברמן, כמו תמיד, העיקר זה התמרונים. ה Maneuvering.
2.
ביום שני לפנות ערב יצאו רבים מבניין הכנסת להר הרצל, לאזכרה ממלכתית לחללי צוק איתן. כדי להתמודד עם המליא הכמעט ריקה בשעת האזכרה וגם כדי לא לקיים דיונים על שעת סיום צום הרמאדן, החליטו בהנהלת הקואליציה להכריז על הפסקה של שעתיים בדיונים. סביב שעת שקיעת השמש יצאתי גם אני למרפסת המזנון. למרבה הצער, אסור לעיתונאים לצלם את הפגישות בין חברי הכנסת וראשי סיעות הנערכות שם. פגישה אינטימית אחת, על רקע השקיעה התקיימה אל מול עיני וגם צולמה על ידי יותר מאדם אחד, אך כיוון שנכחתי גם אני שם, בחרתי שלא להשתמש בצילומים שנשלחו לי. יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שניהם בחליפות, בשיחה שקטה ורגועה עם ירושלים פרושה תחתם דיברו ודיברו. אם לא היתה שם מליאה, מזנון וכל מיני פעילים, אפשר היה כמעט לחוש את הרומנטיקה באויר. בהמשך הערב, ליברמן התחפף מן המליאה. עוד שניים מסיעתו (אורלי לוי-אבקסיס ורוברט אילטוב) לא טרחו להשתתף במאמצי האופוזיציה. חלקם התקזזו או סתם הלכו לישון. אצל לפיד, לעומת זאת, צייתנות. הוא הורה לכל 11 אנשיו להיצמד למליאה. אף אחד לא מש.
3.
אחת המסקנות שלי מצפייה מן הצד בחברי האופוזיציה בשבועות האחרונים, בכל האירועים שבהם ניסו להביך את הקואליציה היא כדלקמן: המחנה הציוני בראשות הרצוג, משתף פעולה היטב עם יש עתיד של יאיר לפיד ועם מרצ בראשות גלאון. הציר הזה: הרצוג-לפיד-גלאון, עובד יחסית (גליצ׳ים פה ושם) חלק. לא סתם הרצוג ומיכאלי בחרו בהצעת חוק של קארין אלהרר, כהצעה הפשוטה יחסית שבה כל חברי האופוזיציה יכולים לתמוך. מדובר בחוק הוצאה לפועל, הטיה מסוימת של יכולת הגישה ללשכות ההוצאה לפועל לעברם של החייבים. החוק הוצג כחברתי, כחסר עלות תקציבית למדינה וכמובן: זה היה חוק של יש עתיד ולא של המחנה הציוני. כולם רצו לתוך המליאה והעבירו את החוק בקריאה טרומית בלבד. זה לא אומר שלחוק יש הרבה סיכוי בהמשך הדרך, אבל העובדה שלפיד, הרצוג וגלאון מתואמים – ברורה. לשלושה יחדיו יש 40 חברי כנסת, לא כולם טיפוסים צייתנים מטבעם. הרשימה המשותפת, משתפת פעולה עם האופוזיציה, לפעמים. יום כן, יום לא, תלוי את מי שואלים. אבל הבדלנים של האופוזיציה הם ישראל ביתנו. גם עם השיחה האינטימית בין לפיד לליברמן (לעיל), זה ברור שהרצוג לא מסוגל לצפות יותר מאשר שעה שעתיים קדימה, מה ליברמן מתכנן. האם ציפי לבני לא הציגה את עצמה בעבר כחברה אישית של ליברמן? איפה הקשר הזה עכשיו.
4.
אם מישהו היה סופר את כמות השעות שנתניהו יושב ממש פיזית על כסאו במליאה, כולל לילות, ואפילו עד השעה 04:00 לפנות בוקר, יתכן שהיה מגיע למספרים חסרי תקדים. אחרי השעות הארוכות של נתניהו במליאה ביום ב׳, אור ליום ג׳, הגיע גם יום ד׳, עם הצעות החוק הפרטיות. אלהרר זכתה להיות הח״כית הראשונה שמצליחה להעביר חוק בקריאה טרומית, תוך שהממשלה מתנגדת, מזה שנים ארוכות. באחד העיתונים נכתב שזה לא קרה מזה 6 שנים. דיוני יום ד׳, במשך כל הקדנציות הקודמות (ימי הצעות החוקים הפרטיים), היו נטולי נתניהו. כמעט תמיד. נתניהו היה מגיע למליאה בימי ד׳ רק עם הזמנה לדיון ב 40 חתימות וגם זה לא קרה הרבה. לכנס הקיץ של הכנסת נותרו כשבועיים. מדובר בכנס קצר מן הרגיל, כי לנתניהו לקח זמן רב להקים את הממשלה. התחילו באיחור רב. בעשרת השבועות (פלוס מינוס) של כנס הקיץ אפשר כבר כמעט לסכם ולומר – הכנסת לא משיגה דבר. למעט תיקון לחוק יסוד הממשלה שאפשר לנתניהו למנות שרים וסגני שרים תוך דחיית הגבלת ה 18 לפעם הבאה, הכנסת הזו לא מקדמת אף מהלך משמעותי, אין כרגע שום רפורמה, או כל דבר. זה גורלה של הכנסת ה 20.
בתמונה: ראש הממשלה משתתף בהצבעה על הצעת חוק פרטית של זהבה גלאון ׳נישואין וגירושין׳
ראש הממשלה משתתף בהצבעה על הצעת חוק פרטית של זהבה גלאון ׳נישואין וגירושין. סופר ראשים יחד עם יו״ר הקואליציה צחי הנגבי וח״כ דוד אמסלם, מליאת הכנסת יום ד׳ 8 ביולי 2015
הצעת החוק של קארין אלהרר עברה בקריאה טרומית, 8 ביולי 2015
5.
שמתם לב ששר האוצר משה כחלון מתחמק מן התקשורת? הפעם האחרונה שהוא התיישב לראיון היתה ב 20 במאי, בפגוש את העיתונות, בערוץ 2. מאז חלפו שבעה שבועות ושר האוצר לא חושב שעליו לתת דין וחשבון לציבור. ראיונות בעיניו זה אקט מיותר. אבל האמת, שגם אני הייתי מעדיפה שנבחרי ציבור יערכו מסיבות עיתונאים (לפחות) ולא רק ראיונות. מסיבות עיתונאים פתוחות, בהן ניתן לשאול שאלות. מן הסוג שאצלנו רואים בטלוויזיה, בסדרות, מן הנוהג שמתקיים בפועל במדינות אחרות. ולא לנהוג כמו ראש ממשלת ישראל אשר במשך שנים ארוכות פוגע בערכים בסיסיים של הדמוקרטיה ומתחמק מלהשיב לשאלות.
מרתק. הדיל של ליברמן על מינוי מישהו לוועדה לבחירת שופטים, שאמורה לכהן (לפחות בתיאוריה) גם כאשר יתפנו תקנים בעליון, היא חסרת משמעות – אבל ההישג הדרמטי של האופוזיציה בהעברת חוק בקריאה טרומית, שמן הסתם ימות בהמשך (לא שזה ברור למה, חוק סתמי ולחלוטין לא מעורר התנגדות), זוהי דרמה חסרת תקדים שקוראת לראשונה מזה שש שנים.
ההתרגשות, איך הערימו על הממשלה, החביאו ח”כים – וברגע המתאים, זינקו לעבר המליאה והביסו את הקואליציה. ממש אנטבה שתיים (לו אנטבה הייתה מתבצעת בארגז חול ברמת גן עם אקדחי פיקות).
הממשלה הזו אכן לא מחוללת דרמות גדולות. מצד שני, ממשלות שחוללו דרמות גדולות הביאו לנו את אוסלו ואת העקירה, ובכלל, מי שמסתכל על המזה”ת כפי שהוא באמת (לא כמו שהוא נראה בכנסים בקופנהאגן – אלא כמו שהוא נראה בסרטונים של דאע”ש), יודע שדרמות גדולות במזה”ת, זה בדרך כלל לא להיט.
ראשי ממשלות שהביאו לנו את אוסלו הביאו לנו גם את אנטבה, אל תשכח.
לא יודע איך לבשר זאת אבל… אנטבה<אוסלו. לא רציני להשוות בין החלטה אמיצה להפליא על פעולה חד פעמית, לבין ניהול מחושב של מו"מ שמוביל להסכם זוועתי, שבלתי נתפש שהוגיו לא ראו עד כמה אין סיכוי שהצד השני יחלום לכבד אותו, ולא יראה בו מקפצה פשוטה להמשך תכנית השלבים.
מבצע אנטבה היה רגע גדול בחייהם של פרס ורבין (ולא פחות מזה, בחייהם של אותם עשרות לוחמים שאשכרה טסו לשם ועשו את המבצע, אבל למה להזכיר אותם – לאחד מהם יש, הרי, שם משפחה שאנחנו לא אוהבים…), ולו פרשו מהחיים הפוליטיים שנייה אחריו, סביר שהיינו זוכרים אותם לחיוב (חרף כל האמירות החריפות על פרס, מצד כל מי שהכירו אותו משנות החמישים ואילך). למרבה הצער, הם המשיכו בחיים הפוליטיים, והביאו לנו את אוסלו.
ראשי ממשלה שעשו את הסכם סיני הביאו את דעאש ישר לגבול הדרומי שלנו….
במו ידיהם, ותוך לא יותר מ35 שנה…
מה זה 35 שנים בראי ההיסטוריה? אפילו לא מצמוץ.
הרי ברור היה שויתור על סיני היה מופנה לבסוף כנגדנו. גם אז היו המון מתנגדים שצעקו את זה.
למה היה צריך להאמין למצרים שמיום היווסדנו רצתה להשמידנו? היא גם אחת האחראיות להפצת האנטישמיות במזרח התיכון. התקשורת שלה מלאה בסדרות, קריקטורות, פרשנויות אנטישמיות ועוד.
במצרים מוכרים את מיין קמפף והפרוטוקולים של זקני ציון.
למה בגין לא התעקש שמצרים תפסיק את ההסתה הזו?
למה הוא לא התעקש שמצרים תכיר בנו כמדינה יהודית ושיכריז על סוף הסכסוך?
למה הוא התקפל בהמשך בעניין סונסטה?
ביבי אכן מנסה ללמוד לקח מבגין השמאלני הזה שהביא עלינו את דעאש. הוא ידאג שאבו מאזן יכריז על כל מה שסאדאת לא הסכים. ביבי ובנט יראו לו מה זה.
יש רגעים שבהם ציניות היא דבר מתאים. יש רגעים שבהם היא בעיקר דבר מתמיה.
האם מצרים ואנחנו מתווכחים על זכותנו על אותו שטח, כמו עם הפלסטינים (אם כבר מדברים על מדינה יהודים)?
האם בגין התקפל בעניין טאבה (סונסטה)? האם לא הייתה בוררות בינ”ל שהסתיימה שנים אחרי שכבר פרש?
וסתם סמנטיקה – דאע”ש ולא דעא”ש. הראשי תיבות בערבית הם דולה אסלאמיה אל-עראק ואל-שאם.
כך או כך – אני מוכן לקבל את ביקורתך מימין, ולברך אותך על שינוי העמדות הדרמטי. ידעתי שבסוף תבין שהוויתורים הם לא הדרך…
אורי, רוב העם כבר הבין שויתורים הם לא הדרך. אבל רוב העם גם רוצה לבטל אל הסכמי אוסלו כי הם אסון.
מדוע יש כבר 6 שנים ממשלת ימין בראשות ביבי ועדיין לא נקבעה ישיבת ממשלה אחת שעל סדר היום נמצא ביטול הסכמי אוסלו וסיפוח שטחי C? להמ לא בונים בשטחי A, B ו-C ??? למה מחכים?
העם בחר ימין. אז קדימה, שהימין יתחיל לעבוד ולממש את מדיניותו.
הרי הימין נבחר לפעול לממש את מדיניותו ולא רק לעצור את “השתוללות” השמאל והקפאת המצב.
מקבל את הערתך לגבי דאע”ש.