שרי רוט: בדד, בלי חבריו לדרך, הציג ישי את מפלגתו

זה היה אמור להיות ערב חגיגי • אנשיו קיבלו את פניו בפתח האולם כפי שמקבלים חתן אחרי חופתו • שרי רוט מתארת את הרגעים, שהיו עצובים לה: אלי ישי, חיוור, אחרי שהשאיר מאחור את חבריו ואת המילה “ש”ס”, שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו בשלושים השנה האחרונות • כשהוא נוטל איתו רק את תמונתו של הגר”ע, הכריז על דרך חדשה • חגיגה של דמעות

1.

“זה לא יום קל, לא יום פשוט”, פתח ישי את נאומו אמש. התבוננתי בו היטב, ניסיתי לקרוא מבין הבעות פניו האם הוא חש שמחה, על שזכה להגיע לרגע הזה ולהשתחרר מחיקה של מפלגת ש”ס, שלא ממש חש בה בנוח במהלך השנה האחרונה, או אולי עצב גדול – אחרי הכול, כמה מחבריו הטובים לדרך נותרו שם, מאחור.

הצבע האדום של העניבה שלבש רק הבליט את החיוורון שניבט מפניו. שמי שיש עליו איום תמידי, ולא מצד החיזבאללה או החמאס, הוא לווה בידי שנים משומרי הביטחון של הכנסת. עוד בכניסה, כשהתקרב אל פתח האולם שבמלון רמדה רנסנס, יכול היה לשמוע את הקולות הרועמים, קולות המפגינים שהגיעו למקום כדי למחות על פתיחת מפלגתו.

מה הוא הרגיש ברגעים כאלו, בהם אחים לדרך עד היום, אישים מקרב השטח והפעילות הש”סית, הפכו לרודפיו? יש רק יהודי אחד שיכול להבין בדיוק מה עובר עליו. הרב חיים אמסלם. אני עוד זוכרת אותו, ארבע שנים לאחור, זמן קצר לאחר שנבעט החוצה מהמפלגה. כבר לא הרשו לו להיכנס לישיבות הסיעה, הוא היה פוסע במסדרונות הכנסת כמו צל של עצמו. שבור ורצוץ. כלפי חוץ שידר אומץ לב, אבל אני התקשיתי לקנות את ארשת הרוגע שניסה לעטות על פניו. היה ברור לי שריסקו אותו. התחושה הייתה שהגזימו, שיכלו לעשות את זה הרבה יותר בהתחשבות, אולי אפילו כפי שהמליץ אז אריאל אטיאס, להמתין עד לבחירות.

הרב אמסלם זעק אז בכלי התקשורת השונים, לא נותנים לי לתנות את כאבי ואת טענותיי בפני הרב עובדיה, אבל מי הקשיב לו. ארבע שנים נשא את כאבו בליבו, אמש נסגר לו מעגל. הנה מגיע ישי בדיוק לאותה פינה, נרדף בדיוק באותה צורה, מושם ללעג ולקלס, אולי על לא עוול בכפו.

2.

כאב לי לראות את תמונתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל נישאת גם פה בידי אדם, מושמת על גבי סולם קטנטן. בדיוק כפי שהושמה ערב קודם לכן, במסיבת העיתונאים של דרעי.

שנים אוחזים בטלית. זה אומר, שלי היא, זה אומר שלי היא. איה האיש הענק, שיכריע במחלוקת? כשאתה שומע כל צד שוטח את טענותיו, אתה מתקשה שלא להשתכנע. לכל אחד מהם, דרעי וישי, יש בטן מלאה וכואבת, אולי אפילו עין דומעת, מהתנהגות זולתו. אפילו הנשים שלהם נושאות כאב עצום בליבן. שמעתי אותן מתראיינות במהלך הימים האחרונים וקשה היה להשתחרר מהתחושה של הכאב העצום שהותירו בלבבות שלוש עשרה השנים האחרונות.

ראיתי אתמול את בנו של ישי, יאיר ציון. הילד, שרק לפני כשלוש שנים חגגו לו את בר המצווה המפוארת של המדינה.

איזו חגיגה הייתה שם. מי לא הגיע? כל העולם ואשתו, נגידים, נכבדים, בכירים במדינה, אפילו נתניהו שיגר ברכה בוידאו. אני זוכרת את הילד,

בשעות הערב, זמן קצר לפני האירוע המרכזי ב’נוף ירושלים’, הגיעו אל החדר הקטן שברחוב הקבלן 45 ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה דאז שמעון פרס. היה זה ערב לילי ירושלמי קר וישי חשש לבריאותו של הרב אם ייצא כך מביתו כדי להגיע לאולם. הפשרה הייתה אירוע קטן בבית, בסלון, סביב השולחן הערוך.

הייתי שם.

אני זוכרת את דברי הברכה הנרגשים של הרב. “כל מה שהוא אומר לכם, זה ממני”, כך בדיוק אמר, כשהוא מפנה מבטו לנתניהו. הימים ימי הרחקת אמסלם מהתנועה, והערב המכובד בא בטוב ליו”ר התנועה, שהתקשורת לא הפסיקה לחבוט בו.

אמסלם בלט בהיעדרו מהשמחה.

גם דרעי לא הגיע.

3.

אתמול התבוננתי בו, בילד ההוא שגדל מאז, והתקשיתי שלא לחוש צער. כמה עבר עליו בשנים האחרונות. איזו טלטלה. ממרום כס היו”רות נחבט אביו אל שליש משלישיה, שהפכה עד מהרה ללעג ולקלס בעיני אנשי התקשורת. כבר אז החל לחוש השפלה, להרגיש שלא בנוח. אנשיו היו מספרים שאפילו סנדויצ’ים ליום הבחירות לא סיפקו להם. הם חשו ‘סוג ב’. אטיאס הידק קשרים עם דרעי, ישי נשאר בדד.

אמסלם עקב כבר אז, חש כי אלוקים יבקש את הנרדף וכי יש מידה כנגד מידה בעולם.

אחר כך הגיעה סטירת הלחי המצלצלת מידיו של הרב, שבחר דווקא באריה להנהיג את התנועה. להחזיר לו את הפיקדון. ישי, ששמע בבית במשך השנים זמירות אחרות כל כך, היה משוכנע בכל ליבו שהרגע הזה לא יגיע.

אבל הוא הגיע. והיה מר כלענה.

מאז ועד היום הוא מתקשה להמשיך ולתפקד בתוך ש”ס. כל כניסה לחדר ישיבות הסיעה באה עליו בקושי. הוא לא אמר דבר, אבל מי שהכיר אותו היטב, עוד מהשנים היפות שלו, התקשה שלא לחוש במצב.

גם החברים הטובים שלו בתנועה לא יכלו שלא לשים לב. חלקם הגדול ריחם עליו, ניסה לדבר על ליבו של המנהיג שיתעשת, שירחם, שישנה יחס.

חודשים חלפו בטרם זה קרה.

כשזה קרה, זה היה, כך נראה היום במבט לאחור, מאוחר מדי. ישי כבר לא הצליח לתת אמון. בשלב מסוים הייתה לי תחושה ששניהם מנסים. באמת מנסים. לא רק מהשפה ולחוץ. אבל הם התקשו להצליח. דרעי לא הצליח לשדר לישי מסר אמין, ישי התקשה להאמין ולקנות את מצג השלום.

4.

אתמול הוא עמד שם, על בימה באולם, בודד. אפילו יוני שטבון, שהגיע לרמדה, החנה את רכבו ממש לצד רכבי, ואף נופף לי לשלום, נעלם לפתע פתאום משראה את קהל המפגינים. זה לא בשבילו, ואפשר להבין לליבו. גולנצ’יק, אבל מול אויבים, לא מול אחים. לא מול יהודים. וצריך להכיר את יוני כדי להבין את זה.

החברים, מש”ס, גם חמשת הקרובים ביותר אליו ולליבו, לא היו שם איתו. לא עמדו לצידו ברגעים הקשים. גם רעייתו לא הגיעה. ציפי מאז ומתמיד שמרה על היותה מאחורי הקלעים. במהלך הימים האחרונים חרגה ממנהגה והחלה לדבר ולדברר, לאירוע, כך נראה, התקשתה להגיע.

הגיע יאיר ציון. ראיתי אותו מביט באביו בעיניים ספק מעריצות ספק מבקשות לשדר תמיכה. אנחנו איתך, אבא. למרות הכול, אמרו עיניו, ללא מילים.

איש אינו חושב שלחברים שנותרו מאחור, חברי הכנסת שצעדו שנים עם ישי יד ביד, קל. מערכת בחירות שבה הם מצד אחד של המתרס, ואלי מהצד האחר – זה קורע לב. אבל הם מעדיפים להתכנס בשתיקתם, לשמור אמונים למפלגה בה בחרו ללכת למסע המפרך עד ליום הבחירות.

תרשו לי לנחש, שאם וכאשר (ומעל במה זו נשגר תקווה שהדבר לא יקרה! לטובת ש”ס, אם חפצת חיים היא!) יועף אחד מהם בבושת פנים, זה יהיה הרגע בו ייפתחו הפיות, אם תשאלו אותי, זה יהיה סופה המר של ש”ס.

ואיך נהג תמיד לומר אלי ישי? אני, התרעתי…

5.

תשמ”ט (1988, השנה בה התפלגה ‘אגודת ישראל’ מ’דגל התורה’) תהיה פורמט כיס לעומת המראות אותם נראה במערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה (או לרעה).

קשה לתאר את האמוציות. השטח בוער. בשני הצדדים. ראיתי אותם, את הפעילים, אלו שהגיעו למחות, מהצד של דרעי (ולא חלילה שנשלחו, אבל באו כי חשו חובה), ואת אלו שהקיפו את ישי בהמון אהבה, מוכנים לעשות עבורו הכל.

שני הצדדים בטוחים בצדקתם, מעריצים מכל הלב את מנהיגם, בטוחים שהוא-הוא ממשיך דרכו האמיתי של מרן. זה בעצם הדבר היחיד המשותף לשתי המחנות – האהבה למרן. אלו יגידו, מרן הוא שנתן לדרעי את השרביט, בושו והיכלמו לכם בהציגכם את תמונתו כאילו הוא שייך לכם, אלו יגידו – מרן אהב את ישי בכל ליבו, העיד עליו ‘נאמן ביתי הוא’, והעביר את המושכות לדרעי רק מתוך לחצים כאלו ואחרים שהופעלו עליו.

היכונו למלחמת ג’יאהד אמיתית, בה שני הצדדים מוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה.

התפללו לאלוקים שלא יישלפו סכינים של ממש. שנסיים באגרופים, בצעקות-שאגות.

6.

בחוץ, אחרי תום האירוע, אחרי שישי הוברח למטבח שמאחורי הקלעים, כשאנשי היס”מ כבר מילאו את השטח בחליפותיהם השחורות והתקשורת החילונית כבר שידרה את מצעד החילול השם הגדול, ניסיתי לתפוס שיחה עם כמה מהפעילים.

אלו שהגיעו כדי למחות.

שנים מהם הגיעו מישיבה אשכנזית בירושלים, קבוצה אחרת, בת חמישה חבר’ה, הייתה הרבה יותר מתלהמת, הם הגיעו מישיבה ספרדית שבהחלט מזוהה עם ש”ס.

ניסיתי להבין. מה יצא לכם מזה? מה הרווחתם? אתם לא קולטים שרק גרמתם נזק לאריה? שרק הפכתם את ישי לנרדף ומסכן, מה שמביא אליו את אהדת ההמונים?

לשבחם ייאמר שהם הקשיבו בקשב רב לטיעונים. אולי אפילו תפסו את עצמם לרגע. מי יודע, אולי חששו מתגובה נזעמת של דרעי, לא לזה ייחלו כשהגיעו. אבל אחרי רגע התעשתו, והחלו להרצות לי את השקפת עולמם על הנעשה הערב הזה בתוך ש”ס ומחוץ לה.

“לא יכול להיות”, הרצה לי אחד מהם, “שיבוא אלי ישי, שאמר לנו 13 שנה ‘מרן, מרן’, יתלה שלט של הרב, ויפלג את ש”ס. אנחנו פשוט לא יכולנו להמשיך ללמוד בישיבה. הרגשנו בוערים, שאנחנו חייבים לבוא ולזעוק”.

“תביני, כשכואב, צועקים”, הוא כמעט צעק.

“גם אלי אומר שכואב לו, שהכאיבו לו, שהשפילו אותו, תנסו להבין גם את הצד השני, ולא שאני לא מבינה את הצד שלכם”, ניסיתי.

בחוץ, הם היו כל כך שונים, כל כך מעודנים. בפנים, רעדתי שיפצעו מישהו, שיעשו מעשה בלתי הפיך. חשתי אימה. הטרוף היה בעיניים.

“את לא מבינה שאריה הוא הכול בשבילנו? אני זוכר איך כילד הוא היה המנהיג, אחר כך איך ליווינו אותו לכלא, איך בכינו, כולנו, כל המשפחה. איך אלי עושה לו את זה??”.

זה מה שעצוב בכל הסיפור הזה. העצב, הכאב, הוא לא נחלת צד אחד. שני הצדדים אוחזים בו, ובצדק.

7.

מן הצד האזין לשיחה אברך, בקשב רב. כשסיימנו ניגש. הוא אחיין של אחד מגדולי הרבנים הספרדיים (לא ניכנס לשמות, לא זה הסיפור), תמיד הצביע ש”ס, דווקא בתקופה האחרונה החליט יחד עם רעייתו שהפעם יצביעו ג’. הרב איננו. אין מרן. זהו.

“אבל הערב הזה, כשראיתי את מה שאלי עשה, קיבלתי החלטה. עוד מעט אבוא הביתה ואגיד אותה לאשתי, הפעם שנינו נצביע לש”ס. נחזק את אריה. זה פשוט לא הגיוני מה שעשו לו. הוא זה שהקים את ש”ס! הוא הנהיג אותה בשנותיה הראשונות עד שפרחה, הוא בסך הכול זז לכמה שנים, והפיקדון הוחזר לידיו. למה אלי חושב שהוא צריך לנהוג מנהיג שווה זכויות?? למה הוא מתמרד?? למה הוא לא עושה את מה שעשו כל חברי הכנסת, מכיר בכך שהמנהיגות הועברה ע”י מרן לידי אריה??”.

המון כאב היה בקולו.

הכאב הזה. זה שהולך להרתיח את דמם של הפעילים, זה שהולך להפוך את מערכת הבחירות הקרובה לפצצת אטום לעומת פצצת המצרר של תשמ”ט.

כמה חללים של שבבניקים הותירה לנו תשמ”ט. אלוקים, שזה לא יקרה לנו שוב.

אין שום דרך שבעולם לנחש מה היה הרב עובדיה יוסף זצ”ל חושב על הנעשה בש”ס, אילו היה עוד איתנו, בין החיים. כל צד, בטוח שהיה מצדיק אותו.

מה שבטוח, אילו היה בין החיים, היה מזיל הרבה מאד דמעות על מערכת בחירות שכזו.