מהפך בבית: איש חיל מי ימצא אל מול האישה הרעה

לא בטוח שזה ינחם אותה, אבל העובדה שזהבית כהן הפכה בקיץ האחרון לאישה השנואה בישראל היא דווקא די חיובית מבחינתנו, הנשים.

הפמינסטיות, וגם אני ביניהן, צריכות להיות מבסוטיות החודש. אנחנו בתקופה טובה. נשים חשובות, נשים שמתחייסים אליהן בשוויון גמור, הן גם נשים רעות. עם הבטחון העצמי, הנחרצות והאומץ העסקי לסמן מטרה ולהשיג אותה (כפי שאמרה זהבית כהן בראיון ל”ידיעות” ב-2010), אפשר להגיד שגם אנחנו משיגות את המטרה.

הנה כהן, אישה שלא צריך לגונן עליה. אישה שאפשר להפכה לשנואת כל, ובצדק. כהן, שלא ידעה שובעה וחיפשה רק את שורת הרווח, היא זו שמוקעת ראשונה מן הסדר הכלכלי החדש.

ולמרות זאת, לא יכולנו לייחל לפתיחת שנה כה מוצלחת וכה מרשימה עבור השוויון במדינה. וזו לא רק כהן. שלי יחימוביץ’ מנצחת, זהבית כהן מותקפת, עפרה שטראוס מתקפלת, דפני ליף וסתיו שפיר זוכות להכרה, והכל מתנהל באופן פתוח וציבורי.

הנשים נמצאות בכל החזיתות ואף אחד לא עושה מכך סיפור. ומנגד, גיבורי העל חדשים – גברים בתפקיד עקרי הבית העסוקים באיך לגמור את סל קניות החודש בשלום: איציק אלרוב, דודי מחפוד, בני גרוברמן ועוד שיזמו את מחאת הקוטג’ הראשונה.

להתבונן ולהקשיב לאלרוב, איש חיל מי ימצא, צרכן נבון הלוקח על עצמו את משימות הבית, מכיר ומבין את מחיר הקוטג’ ולא מוכן לספוג את רוע הגזירה. הבחור הצנוע הזה סימן לכהן את הדרך הביתה ובפעם הראשונה מול העיניים, האישה היא החזקה והננזפת, והגבר הוא האנדרדוג ההופך לגיבור לרגע אחד.

היפוך התפקידים הזה, שהוא שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים לראות במחוזות האליטות והכוח של מדינת ישראל, נותן תחושה טובה.

להחזיר את הסמל

כהן יכלה להיות נושאת הדגל של היזמיות בישראל. אישה שהצליחה בזכות עצמה, ללא קשרים מהבית, שטיפסה למעלה והסתמכה רק על עצמה. בזכות שכלה ועשר אצבעותיה היא הגיעה לפסגה. דווקא האותנטיות שלה, והעובדה שלא ניסתה להתפייף אלא האמינה בקפיטליזם עד הסוף המר, הקלה על כולם לסמן אותה כאשמה הראשונה. כהן אחראית על מטעמי התנובה שהיא בישלה. והיא, שהיתה מופקדת על האוטו הגדול והירוק שבבוקר נוסע ובערב שב ומביא לתנובה ביצים וחלב, משלמת מחיר אישי. לא רק בגלל שנהגה בחמדנות יתרה, אלא כי פגעה בסמל.

אין בלבי חמלה, אפילו לא מעט, על כהן. טוב שהתפטורה. טוב לה שהקיפה עצמה ביועצות, הדוברת אלונה אריאלי-להב ועורכת הדין אילנית לנדסמן, ואולי השתיים יעזרו לה להעמיק בחשיבה איפה טעתה.

לא הטעות התקשורתית או השיווקית או היחצנית בניהול המשבר הנוכחי, אלא איפה טעתה בדרך, כשהעלתה מחירים בלי לחשוב על התוצאה, כשנהגה בכוחנות רבה גם בפרשיות קודמות (פסגות, פרסום הדו”חות של תנובה), כשסימנה לעצמה יעדים בלי לחשוב על הדרך ועל הצרכנים.

ואלרוב? הבחור שכל אחד היה רוצה כשכן קרוב או קולגה לעבודה הוא הגבר החדש שמסמל את האכפתיות, חוש האחריות האזרחית והיכולת לקום ולעשות מעשה. אלרוב שהתמיד כל הקיץ עם טענותיו כלפי תנובה, הצליח לשלוח את כהן הביתה ולהחזיר לנו את הסמל, את התנובה.

טור שלי שפורסם בסאלונה