הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מה שמעסיק בוחשים פוליטים ממרכז המפה הפוליטית בימינו הוא כיצד לשבור את הגושים הפוליטיים הקיימים.
הגוש הימני הקיים, של הליכוד (27), ישראל ביתנו (15), שס (11), עצמאות (5), יהדות התורה (5) והבית היהודי (3) יצר רוב ימני של 66 מנדטים ששולט ללא קושי ועומד – אולי בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות – להשלים קדנציה שלמה.
השאלה, ששואלים היום בקדימה, בעבודה ובמרצ וגם בקרב כל הרדיקלים החופשיים המסתובבים בשוק הפוליטי ומחפשים מנדטים שילכו אחריהם, היא איך לשבור את הגושים. איך לבלבל בין ימין לשמאל, כך שההצבעה המסורתית לליכוד, ישראל ביתנו ושס תפגע. distrupt, אפשר לקרוא לזה, כמונח השאול מתחום ההיטק, הוא המצב בו מגיע מוצר חדש לשוק ואשר פוגע בסדר הקיים.
השיבוש, ה”דיסרפט” הזה, יגזול מנדטים גם ממה שהיום הפך לשמאל-מרכז החדש של המפה הפוליטית, מפלגת קדימה. אבל אם בסך ספירת הקולות מבנה הגושים הקיימים יפול, אז מה אכפת לקדימה?
ומי הרדיקלים החופשיים המסתובבים בשוק? (והם לא רדיקליים בדעותיהם, רק בהיותם כיום חופשיים לפעול, לא כבולים). אלה הם יאיר לפיד, אריה דרעי, חיים אמסלם, אלדד יניב, גבי אשכנזי ואולי גם: אופיר פינס, רון חולדאי, שרגא ברוש, קרנית גולדווסר. וכן, סטנלי פישר.
לצערי אני לא זבוב על הקיר אצל אף תכססן פוליטי מוביל בישראל. אבל אם הייתי זבוב כלשהו, הייתי מנחשת שחיים רמון, השושבין של מפלגת קדימה, והאיש שמאמין בתיאוריות ניפוץ הגושים פועל היום מאחורי הקלעים כדי לחבר בין יאיר לפיד לאריה דרעי, לגבי אשכנזי ואולי גם לדמויות כלכליות מוביליות כדי להקים מפלגה שתיקח מנדטים מכל אחת מן המפלגות הקיימות.
בינתיים התפרסם ביום חמישי האחרון סקר ברשת ב’, בתוכנית הכל דיבורים עם איילה חסון שהראה איך הכניסה של יאיר לפיד ואריה דרעי, כל אחד בנפרד, מייצרת כאוס גדול במצב הפוליטי הקיים, אך לא שוברת את הגושים.
לפי הסקר, אם הבחירות מתקיימות היום ויאיר לפיד נכנס בראשות מפלגה אחת, אריה דרעי בראשות אחרת ושאר המפלגות הקיימות משתתפות בבחירות אז הליכוד זוכה ב 24 מנדטים, יאיר לפיד ב 15, העבודה 15, ישראל ביתנו 14, מפלגות ערביות 11, קדימה 10, אריה דרעי 7, יהדות התורה 6 שס 5, מרצ 5, הבית היהודי 4, איחוד לאומי 4.
על פי התחזית המטורפת הזו, המדינה מתפצלת לקבוצות עוד יותר קטנות, והקמת קואליציה הולכת ונהיית מסובכת ויקרה. גוש הימין, עם ליכוד מוביל שומר על כוחו (64). ולכניסה של יאיר לפיד לגוש המרכז-שמאל, אין שום משמעות למעט פיצול הקולות.
המסקנה שלי – אם יאיר לפיד רוצה לעשות דיסרפט, הוא צריך לחבור למישהו שימשוך לו את הקולות מן הימין (לדוגמא, אריה דרעי, חיים אמסלם וסטנלי פישר).
הנתונים מאוד מעניינים (למשל שקדימה, המפלגה הכי גדולה בכנסת תרד ל10 מנדטים) אבל אני לא מסכים עם המסקנה שלך.
אני יוצא משתי נקודות הנחה:
1) ש”ס לא תשב בקואליציה אחת עם דרעי או לפיד
2) האיחוד הלאומי לא יצטרפו לקואליציה
במקרה הזה הקואליציה ויציבה הכי הגיונית היא:
ליכוד, לפיד, העבודה וקדימה (ואולי דרעי).
סה”כ 64 מנדטים אבל של 4 מפלגות בלבד כשבמקום שהליכוד יהיה הקצה השמאלי כמו עכשיו בקואליציה הוא יהיה בקצה הימני, כך שהדיסרפט בהחלט יעבוד.
איך אתה רואה את קדימה יושבת יחד עם הליכוד אחרי השלוש שנים האחרונות? אולי אם מופז יוביל אותה (ואז לא בטוח שהיא תרד כל כך).
ובכל מקרה, אם קדימה תרד כל כך, אני לא רואה את המפלגה הזו ממשיכה להתקיים.
והליכוד, אם תמשיך להיות המפלגה המובילה והחזקה, לא תרצה להתגמש בנושא המדיני – ואז מן יצטרף אליהם? העבודה וקדימה? נראה מוזר.
אכן, ירידה לאזור ה10-15 מנדטים בסקרים יהווה חיסול לקדימה כמו שקרה בזמנו עם שינוי. לגבי נתניהו (שיבחר לר”מ שלוש פעמים כתוצאה מבחירות ולא מפרישה של ר”מ מכהן או כל קומבינה אחרת-לא קרה מאז בן גוריון) אני מניח שהוא יבין שיותר הוא לא צריך לשמור על הבייס וכן יעשה איזו שהיא תפנית מדינית.
אתה ממש אופטימי לגבי נתניהו. ממה שאני שומעת האיש לא שולט כדי לשמור על בסיס או כדי להוביל מהלך כלשהו, אלא שולט כדי לשלוט, כדי לשרוד.
כי זו הדרך היחידה שלו להרכיב קואליציה.
אני מרחיב את נקודות ההנחה שלי:
3) נתניהו יהיה ראש הממשלה בלי רוטציה.
4) העבודה ולפיד לא ישבו עם ישראל ביתנו.
אולי זו האופטימיות שלי אבל בעיני הרבה יותר הגיוני ההרכב הזה של הקואליציה מאשר לראות את דרעי וש”ס ביחד, שלא לדבר על מיכאל בן ארי בממשלה.
עם מפץ או בלי מפץ, התסריט שהולך ונעשה סביר לבחירות הקרובות הוא ליכוד בינוני-גדול ועוד 4 מפלגות (לפחות) ב-10-20 מנדטים. זה יהפוך את חישוב הגושים המסורתי ללא רלבנטי, מפני שיתחיל מירוץ בין המפלגות במטרה לחבור לליכוד ולהיכנס לקואליציה. ממשלה של ליכוד(+עצמאות)-ליברמן-חרדים-קדימה וגם לפיד או דרעי נראית אפשרית מאוד, וביבי לא יהיה תלוי באף גורם יחיד. מנקודת מבט שמאלית הבחירות הקרובות אבודות לדעתי.
במקום תיאוריית המפץ, שאולי יש מי שמנסה לבשל אותה היום מבחוץ, נקרא לזה, התיאורייה של נעם שיזף, או מבנה השמש והכוכבים (חייבים להישאר בעולם הדימויים של האטמוספירה). תודה נועם על התגובה 🙂
ניתוח מעניין, אבל לא בטוח שהמסקנה העולה ממנו נכונה.
אם מנתחים את מה שעבר על נתניהו במערכות הבחירות השונות, הרי שעולות תובנות מעניינות.
בבחירות 96 היה זה ביבי חזק, זכר אלפא טיפוסי, אל מול פרס שאפשר היה לומר עליו הרבה דברים – חוץ מ”חזק”. לבחירות 99 מגיע ביבי חבול, תדמית ה”חזק” שלו נפגעה, ומולו מתמודד “חזק” חדש בדמותו של ברק שגם מקדים אותו בקביעת סדר יום אלטרנטיבי של נסיגה מלבנון.
בבחירות הפנימיות בליכוד שהגיעו לאחר מכן, כמה פעמים, הפסיד נתניהו ל”חזק” אחר – אריאל שרון.
בבחירות 2006, נתניהו והליכוד היו מרוסקים מהקמת קדימה, והדבר האחרון שהיה אפשר לייחס להם זה “חזק”. באופן לא פחות מעניין, סילבן שלום, קורא התיגר התמידי על נתניהו, מעולם לא היווה איום אמיתי. ולמה? כי הוא לא “חזק”.
ואז מגיעה ציפי לבני – הדבר האחרון שאפשר לייחס לה זה את תדמית ה”חזק”. יש לה הרבה מאוד מעלות, ולשם הגילוי הנאות אני מאמין שהיא יכולה להיות ראש ממשלה מוצלחת יותר מנתניהו, אבל כדי לגרוף מצביעים מהליכוד היא צריכה תדמית “חזק” שתהיה חזקה יותר משל ביבי. האלטרנטיבה לציפי, היא שאול מופז. אפשר להתווכח אם יש לו תדמית “חזק” או לא, אבל בטח שלא חזק יותר מנתניהו כדי לגרוף קולות מהליכוד מחד, וסביר שיאבד גם את קולות השמאל ליחימוביץ’.
אז מה הפיתרון? איך מסלקים את נתניהו? ציפי צריכה להכשיר את תדמית ה”חזק” שלה על ידי מספר 2 “חזק” שיהיה שר הביטחון בממשלה עתידית שהיא תקום. שני המועמדים לתפקיד – אשכנזי ודגן. שניהם כרגע מצוננים עד להודעה חדשה. ציפי צריכה למצוא תרופה לצינון, ובכך גם תשדרג את מעמדה הנוכחי ל”חזק”. בכל קונסטלציה אחרת, ראש הממשלה ה-33 של מדינת ישראל ימשיך להיות בנימין נתניהו.
רן, אתה מציע פה ניתוח של תדמיות. גישת הפרסומאים/מותגים/שיווק. זה הכל נכון ויפה. אבל זה לא סותר את ניתוח הסקרים. וממילא, שני הניתוחים סובלים מהבעיה הכרונית – של ניתוחים מוקדמים מדי. מה שבטוח הוא שגם בגישת תדמית “החזק” וגם בגישת הסקרים, המועמדים צריכים להגיע לשיא ביום בחירות. אם לפיד נמצא היום בשיא בסקרים – 15 מנדטים – אז יש לו לאן לרדת. אם ליבני נמצאת עכשיו, יותר משנה לפני הבחירות, בשפל – אז יש לה לאן לטפס. וכדאי לה לעשות זאת לאט ובטוח. בכל מקרה, תודה על התגובה המעניינת.
אני חושב ששני הניתוחים קשורים האחד בשני, ונובעים אחד מתוך השני. התדמית משפיעה על הסקרים, והסקרים משפיעים על התדמית. העניין הוא שבמעגל הזה, לדעתי, לא ניתן להשפיע באופן אפקטיבי על מגמות הסקרים ללא שינוי תדמיתי. כפי שציינת, ובצדק רב, הכל עניין של טיימינג.
רון
הניתוח שלך מתעלם מדבר קטן אך חשוב, הצרכים והשאיפות של הבוחרים ואם להיות ספציפיים יותר רצונם בביטחון פיזי וכלכלי, צרכים שלא השתנו באופן בסיסי בעשרים השנה האחרונות והם אינם קשורים לתדמית אלא לעובדות “קשות” ובמזרח התיכון גם מתפוצצות (בעצם זה מה שאנו מצפים מכול מנכ”ל).
לבחירות של 96 מגיע פרס לאחר גל פיגועים ומבצע כושל בלבנון ולכן מפסיד לביבי, ביבי אינו מצליח לייצר הרגשת ביטחון ולכן מפסיד לברק שהתיימר להביא לביטחון פיזי וכלכלי ע”י תהליך השלום, ברק נכשל לספק את הביטחון הפיזי (אינטיפדה 2) וכלכלי (המשבר הכלכלי של תחילת שונות האלפיים) ומודח לאחר הקדנציה הקצרה ביותר של ראש ממשלה כל שהוא.
שרון מצליח לספק את הביטחון הפיזי (האינטיפדה דועכת) והמצב הכלכלי משתפר ולכן נבחר פעם נוספת ושמו בלבד מאפשר גם ליורשו להיבחר כאשר הוא שוקע בתרדמה, ביבי לעומת זאת מצטייר כשר אוצר אטום לצרכיי העם ומפסיד מערכת בחירות נוספת, אולמרט פורש עקב האשמות בשחיתות, ליבני אינה מצליחה ליצור קואליציה וביבי עולה לשלטון,
בשלוש שנות שלטונו נשמר הביטחון הפיזי, הכלכלה מתפקדת טוב ביחס למשבר העולמי והתמיכה בו גוברת, עקב אכילס של שלטונו הוא הביטחון הכלכלי ולכן פורצת המחאה בקייץ.
מה יהיה בהמשך ?
כל זמן שביבי ימשיך לספק את הביטחון האישי והכלכלי הבוחרים ימשיכו לבחור בו.
והערה קטנה נוספת, ראש ממשלה בישראל שמוכן להתעמת עם נשיא ארה”ב אינו מונע ע”י שיקולים קצרי טווח, ביבי מונע ע”י שיקולים היסטוריים ארוכי טווח מאוד שמקורם באביו ובסביבה הקרובה אליו (ראו למשל את הראיון עם אביו במעריבhttp://www.nrg.co.il/online/1/ART1/874/524.html
), יתכן שהוא טועה בהבנת התהליכים ההיסטוריים אך אל תתנו לתדמית (שוב התדמית) שמנסים ליצור לו להטעות אותכם.
הליכוד, כאמור – תופס כיום את עמדת מפלגת הציר ההיסטורית של מפא”י ולכן תמיד תדרוש את הגה השלטון … ותקבל אותו (וזה מה שלבני לא הבינה במו”מ שקיימה לאחר הבחירות האחרונות … בורה פוליטית, אין מילים).
המצב לא ישתנה בבחירות הקרובות ואלא אם יתרחשו מאורעות גדולים ביותר – מלחמה, אסון כלכלי, שלום (לא עלינו) – שיטרפו לחלוטין את הקלפים. אני מתייחס פה גם לכל הדרעי\לפיד שאולי יתמודדו והיות וההסיטוריה הפוליטית הישראלית מראה שלא הייתה למפלגות הללו השפעה מהותית על תוצאות הבחירות.
באופן מאוד הזוי, חזרנו לשיטת המשטר שהנחיל בן-גוריון בשלושים שנות המדינה הראשונות: קונסוציאליזם … ההבדל המהותי, שבן גוריון הבין שמהות השיטה היא חלוקת עוגת השלטון בין הזרמים השונים ליצירת בסיס שלטוני יציב והסכמות שיאפשרו תהליכים מרחיקי לכת. אצל נתניהו היא משמשת לשרידות קצרת טווח.
מכאן, אני גם מגיע למה מפלגת העבודה (היות שהיא זו שמעניינת אותי – באופן אישי) צריכה לעשות. היות והנהגת השלטון, אינו חלופה ראלית – היא צריכה לחתור ולבסס עצמה כמפלגת האופוזיציה המובילה, לגבש מחדש אידאולוגיה, הרכב הנהגה ומתוך כל אלו להצטייר כחלופה שלטונית בטווח הארוך.
ולאלו שלו מבינים ומבטלים את הצורך במפלגת עבודה חזקה וממשיכים להזות על “מפלגה חברתית \ שמאלנית … ” חדשה שתקום … רק מפלגת ציר חזקה יכולה לגבש סביבה גוש חוסם בפוליטיקה הישראלית שהיא בעיקרה מגזרית. לכן, כל מאמץ לייצר חלופה קצרת טווח נידון מראש לכשלון.
נו, אבל זה מה שאתם עשיתם בבחירות, לא? בחרתם (כגוף, לאו דווקא אתה…) באישה הכי אידיאולוגית להוביל אתכם… טוב נראה לגבי ההישענות על ערכים ואידיאולוגיה בהמשך.
אין ספק שנעשית עבודה רצינית בניסיון למכור יישות שמאלית כלא-שמאלנית, בסגנון הישן וחהמשעמם של המרכז/שינוי/גמלאים/קדימה וכן הלאה – מתוך מטרה לגנוב קולות מגוש הימים-חרדים (אגב, תמיד מעניין לראות את הטרמינולוגיה המעניינת כאילו יש “גוש ימין” ומולו “גוש מרכז-שמאל”, במקום לכתוב עובדתית על “גוש ימין-חרדים” ו”גוש שמאל-ערבים”. לא רלוונטי לנושא, אבל תפס לי ת’עין, פשוט בהקשר של שיח עיתונאי שמקובל בארץ…).
מעבר לכך שהניסיון הוא לא-מוסרי בעליל (מה רע בכך שמפלגה לא תשקר לבוחריה ותנסה להתמודד באמצעות מצע שהיא אשכרה בו), הרי שהעסק הזה הולך ונחלש ככל שעובר הזמן. חיים רמון הוא אמנם אליל נערץ של עיתונאים רבים (נסי לדמיין עבריין מין מהימין שהיה מצליח לעשות קאמ-בק מהסוג שעשה רמון…), הרי שהוא נכשל יותר פעמים מאשר הצליח בתככים האינסופיים שלו:
1. הוא רקם עם דרעי תרגיל מסריח להפלת ממשלת שמיר, רק כדי לראות שזה מייצר ממשלת ימין צרה.
2. הוא הצליח למוטט את ההסתדרות, אבל איבד אותה למי שחשב שהוא עושה-דברו, עמיר פרץ.
3. הוא היה שותף ך”מפץ הגדול” רק כדי לראות שקדימה היא one hit wonder, שהצליחה לנצח פעם אחת (בצורה הרבה פחות מרשימה משניבאו לה בסקרים), ובבחירות שאחרי כן, היא לא ראתה נצחון במשקפת (כן, כן, 28 גדול מ27, אבל חוץ מלבני לא היה אדם אחד שהלך לישון באותו לילה, מבלי להבין שביבי נבחר לראשות הממשלה…).
מה לעשות, מחנה השבשבות (החבר’ה שמצביעים כל פעם למפלגה-תוצרת-יחצ”נים, הולך ופוחת. יאיר לפיד יגנוב קולות בעיקר מלבני, ואריה דרעי לא באמת יכול לשבת בממשלה שנשענת על קולות התנועה האסלאמית, במידה והוא ירצה קדנציה שנייה בכנסת. זו האמת. נכון לרגע זה, הניסיון לפרק את גוש הימין באמצעות טריקים מכוערים של מפלגות-כלום שיתחזו לא’ אבל יחברו לב’, לא יכול להצליח באופן שבו הצליח בעבר. גם אהבלים גמורים מצליחים ללמוד בפעם החמישים. מאז 1999 מקימים בשמאל מדי בחירות, מפלגה חדשה שתבצע את טריק הונאת הבוחרים (1999-מרכז ושינוי, 2003 – שינו, 2006 – קדימה וגמלאים, 2009 – קדימה), וככל שעובר הזמן, הציבור פחות ופחות מאמין. עד כדי כך פחות מאמין, שקדימה גנבה ממרצ יותר בוחרים מאשר מהליכוד ב2009…
ואם לזקק את דבריך (ואנא תקן אותי אם אני טועה בהבנתך), הפיצול של השמאל-ערבים יחליש אותו. הליכוד ישאר מגובש (יחסית).
אם זו טענתך, אני מסכימה איתך וגם כתבתי אותה בפוסט שלי.
אגב, ממה שאני מבינה (סקרים וכו’), לפיד לוקח את הרוב מקדימה, אך גם לוקח לליכוד. במיוחד אם הוא ישכיל לחבור לאנשים מן הימין.
אופס, הגבתי במקום לא נכון…
התגובה למטה אמורה להיות פה…:)
הפיצול של גוש השמאל-ערבים, והריצה בכמה ראשים, בסופו של דבר, תעשה טוב רק לביבי – שיוכל לנגח את ראשי מפלגות השמאל הציוני זה כנגד זה, כדי להקים קואליציה דומה פלוס-מינוס, למה שיש היום (רוב הימין, מינוס האיחוד הלאומי + מפלגה שנמצאת משמאל לליכוד, ונותנת לביבי את הפוזה של “מרכז” שהוא נורא אוהב משום-מה…).
הסיכוי לקחת קולות מהליכוד באופן שיגרום לזה שביבי לא יוכל להרכיב ממשלה ימנית, נראה לי כרגע כלא ממש אפשרי. עובדתית, עפ”י כל הסקרים, במידה ולפיד לא רץ – גוש הימין מתחזק בהשוואה להיום. לקחת מנדטים בכמות שתגרום לכך שהמפלגות ליכוד וימינה יהיו פחות מ61, נראה לא סביר בעליל.
ביבי, אגב, לא חושב כמוני, ונלחץ נורא מכל ספין יחצ”ני בדמות מפלגה חדשה. הוא לוקח נורא קשה את הטראומות של מפלגת המרכז, וקדימה, שגרמו לו לתבוסות גדולות. הוא טועה, כי דווקא קיומן של אותם מפלגות, הוא לקח מצויין לאלה שהצביעו עבורן. עדיין יש קליינטים שיצביעו למפלגות כלום – אבל כמעט כולם מצביעים כבר היום לגוש השמאל-ערבים…