למה בפוליטיקה האמריקאית מחלקים נקודות ותגיות לתומכים מדומים?

מספר מומחי מדיה חברתית בישראל העובדים עם פוליטיקאים פנו אלי ושאלו לדעתי בנוגע לשימוש ברשתות חברתיות בפוליטיקה. לעשות כך או כך? עכשיו או אחר כך?

אני מניחה (אולי מקווה) שחלק קראו בבלוג כאן על איך שרה פיילין עוקפת את התקשורת הממסדית באמצעות המדיה החברתית או איך אפשר להשתעשע עם פורסקוור בבחירות מקומיות. אולי אפילו על דירוג פוליטיקאים שעשיתי כאן לפני כמה חודשים (וצריכה כבר לעשות שוב).

האמת, אין לי מושג מה הדרך העדיפה לגייס את הרשתות החברתיות עבור הפוליטיקה. אני כולה עיתונאית (בלוגרית כאן) ומעדיפה לראות איך הפוליטיקאים מפשלים או מצליחים ולכתוב עליהם ביקורת או להתלהב ממהלכיהם (נו טוב, לא יותר מדי. בכל זאת פוליטיקאים).

יש אולי כלל אצבע אחד שצריך להוביל את המהלכים הפוליטיים ברשת – לעשות ברשתות חברתיות מה שגורם לאנשים לעזוב את מסך המחשב ומוציא אותם לעשייה אמיתית. בארה”ב האסטרטגיה של המדיה החברתית מנסה לגרום לבוחרים פוטנציאלים לעשות שלושה דברים: להתנדב בקמפיינים, לתרום כסף וללכת להצביע ביום בחירות. שלושה דברים שהם קריטיים לנצחון בקמפיין שם. אם המשמעות של ריבוי חברים בפייסבוק הנה ריבוי תורמים – אז זהו הצעד המתאים. הנשיא אובמה הוכיח ב 2008, שידע לגייס היטב את ההמונים באמצעות הרשתות החברתיות. בסופו של דבר מה שהכריע את הבחירות הן התרומות שגייס וכמות האנשים שיצאו להצביע בבחירות, ובטח לא מספר העוקבים אחריו בטוויטר.

אז אני מרבה להסתכל מערבה, לראות מה מתחדש בארה”ב. במיוחד עכשיו כשהשטח הרפובליקני מתחמם לקראת 2012.

נקודה ראשונה מעניינת: היו”ר החדש והצעיר של המפלגה הרפובליקנית, ריינס פריבוס (Reince Priebus, אוף איזה שם מוזר),  שלח לי אתמול אי מייל. לא רק לי, ברור, זה אי מייל בתפוצה גדולה. ברגע הראשון, בשל שמו של האיש חשבתי שמדובר במייל מפוברק, אבל לא, הוא שלח לי סקר בו נתבקשתי להצביע למועמד המועדף עלי מתוך קשת אינסופית של מועמדים שמרנים שמציפה ומדללת דק דק את הצד שלהם במפה. לא הצבעתי. רק כי עבור ההצבעה הם רצו כסף. כן. תרומה ממי שרוצה לקחת חלק בסקר שלהם. גם לי יש גבולות אדומים.

מה שהיה יותר מעניין באי מייל/עמוד הסקר ששלח – הוא הגישה הפיננסית של המפלגה השמרנית.

הנה קטע מתוך אחד מעמודי הסקר:

כלומר, לכולם ידוע שאובמה יגייס הון גדול “מאיגודים מקצועיים, עורכי דין ואליטת הוליווד” ולכן “האם תסייע למפלגה שלנו להתמודד עם מכונת ההון של אובמה?” וכפי שרואים לעיל אפשר לתרום כל סכום כדי “להביס את אובמה”. זו האג’נדה של הרפובליקנים כרגע. להביס אותו, כי הוא יותר חזק ועשיר.

המפלגה הרפובליקנית מודה כאן, לעניות דעתי, שהם מפוצלים ליותר מדי מועמדים (אפשר ללחוץ על הלינק כדי לראות את כמות האנשים שנחשבים ראויים לנשיאות בעיני המפלגה עצמה. חלקם בדיחה מהלכת), שסכומים שיגויסו יתפזרו לכל עבר, ושיש להם בעיה מול מועמד אחד, עם קבלות, שיודע איך להזיז את השטח ואיך לגרום לאנשים לצאת מצג המחשב ולעשות דברים.

נקודה שניה מעניינת: אני חושבת, שמבין כל ערימת המועמדים הזו, רובם יתקשו לגייס כסף ולהוציא אנשים לרחובות, אבל מי שיוביל קמפיין מתוחכם ומקורי, יצליח באמצעות הרשתות החברתיות להשיג בולטות. יכתבו עליו יותר, כי רשתות חברתיות בפוליטיקה זה דבר סקסי ומרתק ומספק לתקשורת סיפורים טובים.

הנה דוגמא, מושל מינסוטה, טים פולנטי, בעל המראה הפלקטי האידיאלי עבור נשיא, חשב להשאיל את עקרונות פארמוויל ופורסקוור ולתת לתומכיו Badges ו Points, כאילו הפוליטיקה היא משחק (מה היא הפוליטיקה אם לא משחק עבור היוצעים האסטרטגיים?). מי שמכריז על תמיכה בפייסבוק, מקבל כך וכך נקודות. ומי שמביא חברים, זוכה לעוד נקודות. מי שתורם מקבל תגית. משחק.

עד כמה זה אפקטיבי? אני לא יודעת. זה בטוח מקורי וזה מייצר לו באז.