הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
– מחר (א’) אמור ח”כ אבי דיכטר (קדימה) להכריז על התמודדתו לראשות קדימה ובסביבתו הודיעו מראש על “מסר מפתיע כלפי המתמודדים האחרים ואת הקמפיין המדור ומעורר המחלוקת בקרב אנשי קדימה”.
בניגוד לשאול מופז, המדיר רגליו מבית המפלגה בפתח תקווה, דיכטר מכנס את מסיבת העיתונאים שלו שם, בעשר בבוקר (וכמה חבל שזה נופל בדיוק על ישיבת מערכת באחד ממקומות עבודתי, שאחרת, הייתי באה). לדיכטר, עד כמה שידוע לי, אין חברי כנסת מתוך מפלגת קדימה התומכים במועמדותו.
האם התמודדותו היא טקטית, כדי להשתדרג גבוה אצל מופז? והרי הוא אמר מפורשות שבליבני הוא לא יתמוך. או שהוא באמת חושב שהוא מביא משהו שונה ממופז לקדימה.
בהמשך היום, בשעה 19:00 בערב, מכנס מופז כנס פתיחת הקמפיין באולמי ‘לבן אירועים’ ביהוד.
– כאן מספרת אופיר בר-זוהר על גיוס התרומות של צחי הנגבי לקראת התמודדות בפריימריז של קדימה. במענה לכתבתה, הוא אישר לה על התמודדותו הקרבה. אתר מבקר המדינה, בו אפשר ללמוד (ולו באופן חלקי) על התנועות הפוליטיות, דרך הדיווחים הכספיים, הפך לתחביב שלי בזמן האחרון. מקווה שמבקר המדינה הבא, יהדק, יחזק וישקף אפילו עוד יותר את הקשר בין הנבחרים לכסף (במאמר מוסגר יצוין, שבפוליטיקה האמריקאית, אתרי השקיפות הנ”ל הם אבן יסוד של הכיסוי התקשורתי של המועמדים השונים).
– יוסי ורטר על דף המסרים של לפיד: “לפיד מגדיר את עצמו מפלגת מרכז “אמיתית”. לראיה הוא מביע תמיכה בהמשך סיורי התלמידים בחברון וקובע שירושלים “שייכת רק לעם ישראל”. מה פירוש? האם השכונות הערביות הן חלק מירושלים? האם ייתכן שלום בלי הסדר באגן הקדוש? הרי מאדם ברמתו, שחותר להיות שר בכיר בממשלה הבאה ושעומד בראש מפלגה בת “15-20 מנדטים”, אפשר לצפות לאמירות יותר מפורטות, עם יותר עומק. הוא לא נהג מונית. אם הוא מתנגד לכל ויתור בירושלים – איזה מרכז הוא בדיוק? ומה אומר על זה אהוד אולמרט?”
– מכל הכותבים בתחום קבלת החלטות בנושא הגרעין האיראני, קראתי בהערכה את דבריו של יואב קרני, שחלקם אני מצטטת כאן: “רק אדם אחד יושב בלשכתו, ומתבודד עם נצח ישראל. יש לו יועצים בכירים, יש לו עמיתים קואליציוניים, יש לו ראשי מערכת. יש לו אבא. אבל כאשר כל הדלתות נסגרות, וכל האורות כבים, ושתיקה נופלת, אין לו אלא הוא עצמו. אין צורך לאהוד את הפוליטיקה שלו, או להעריך את תרומתו, או לחבב את אשתו. אבל עכשיו הוא ראוי לכל קורטוב של אמפתיה. שום דבר לא הכין אותו לקראת הרגע הזה. שום דבר לא הכין איש לקראת רגעים כאלה. על החלטתו יקום או ייפול הכול. פשוט הכול”.
כמובן שדיכטר מביא משהו אחר ממופז ומלבני – הוא גבר, והוא לבן.
בארה”ב יש סיקור מאסיבי של התרומות, אבל מאז פסיקת העליון אפשרה פעילותן של SUPERPACS במסגרת פס”ד Citizens United v. FEC נקבע שגם תאגידים הן יישויות שרשאיות לתרום – ובכך נפרצו כל גדרות התרומות. הסיקור התקשורתי שם עוסק בזה, אבל הרבה פחות מכפי שהיה ראוי (בין השאר, בגלל ששם נמצא הכסף הגדול-באמת).
ורטר חושב שבמרכז המפה הפוליטית יושבים כאלה שתומכים בויתורים בלב י-ם (מעבר לסוגיית הקדושה של חלקים מי-ם, ישנה הסוגייה שאותם מקומות נמצאים מרחק יריקה מריכוז אוכלוסיה שגרים בו חצי מליון יהודים, שחלקם כבר למדו מה המשמעות של לגור בטווח ירי מהצד השני – שכונת גילה) – ומתפלא לגלות כל פעם שהמחנה הפוליטי שלו מובס. לא יעזור, י-ם היא עדיין הרבה יותר קונצנזוס מכפי שהיו רוצים ב”הארץ”. אין ספק שקמפיין מאסיבי של עשור וחצי, שחק את התמיכה מקיר לקיר בעניין (בימי רבין ז”ל הנושא כלל לא עלה על הפרק, והוא זעם על כל ניסיון לעסוק בו) – אבל עדיין הוא כזה שמי שרוצה להיחשב מרכז, לא ימהר להציע בו ויתורים.
אני מסכים לכל מילה שכתב קרני. ביבי נמצא בנקודה איומה – הכל על הכתפיים שלו. מצד שני, כל מי שבחר להתמודד על תפקיד ראש ממשלת ישראל, אמור לדעת שעלול להגיע רגע שבו עליו לקבל החלטות בסדר גודל שכזה. כל הדוגמאות שהביא הן טובות, אבל לא מספיקות, שכן אף לא אחת מהן מדברת על מנהיג שצריך להתמודד עם האפשרות לחיסול הקיום הפיזי של עמו, ולא רק לאובדן הריבונות (העם הצ’כי היה צפוי להמשיך להתקיים והעם הבריטי היה צפוי להמשיך להתקיים, גם לו נכבשו שתי המדינות בידי היטלר; וקנדי, בניגוד לראש הממשלה פה, עמד בפני יריב/אוייב שאיש לא יכול היה לחשוד בו שיש סיכוי שיהיה מוכן למות רק כדי לקדם איזה חזון אפוקליפטי דתי, מהסוג ששיעים רבים מאמינים בו בלהט).
ביבי רצה בתפקיד הזה, וביבי דיבר על העניין האיראני מאז אמצע שנות ה90, כך שאינו יכול לטעון שלא ידע שבסופו של דבר יהיה צורך בקבלת החלטה. האינטרס של כולנו הוא שכל החלטה שלא יקבל, תהיה כזו שתתברר כטובה לנו, ומהבחינה הזו, קרני צודק לגמרי.
קדימה היתה ונותרה אפיזודה: בניגוד למפלגות-אמת כעבודה והליכוד,
שגם בתקופות שפל שלהן נשענו על בסיס אמיתי של מסורת, עשייה ואף
רעיון מוליך. בכך ממשיכה קדימה את מסורת ד”ש/שינוי/מפלגת המרכז
ודומותיהן. יש לזכור שקדימה הוקמה על ידי שרון כתגובה להתנהלות מרכז
הליכוד נגדו. עד היום קשה לי, למשל, להבדיל בשיוך שלהם בין חברי כנסת
מהליכוד וקדימה – כי אין ממש הבדלים בינהם. לפיד ימשיך מסורת זו,
בבואו להקים מפלגה ברוח שינוי: מטאור אפיזודי שדינו לחלוף תוך קדנציה או שתיים.