באלוהים אנחנו בוטחים- האחרים הביאו את הנתונים

“באוקטובר 2011 צייץ ראש עירית ניו יורק, מייקל בלומברג, “באלוהים אנו בוטחים. האחרים הביאו את הנתונים” (In God We Trust. Everyone else, Bring Data).” כותבת ד”ר תהילה שוורץ אלטשולר בספרה מדיניות ממשל פתוח בישראל בעידן הדיגיטלי.

הספר, שיצא לאחרונה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא ריכוז ראשון ומקיף של מחקר, מידע, אבחנות והמלצות בנושא הממשל הפתוח, תוך מבט השוואתי ולקחים מן הנעשה בעולם.

מטבעו של התחום, הטכנולוגיה והכלים ברשת הם תמיד יותר מהירים מן המחקר ולכן כל המלצות או סיכומים בנושא המשלב טכנולוגיה וממשל, יתאימו לתמונת המצב ביום פרסום המחקר ולא בטוח כמה זמן לאחר מכן יחזיקו מעמד. מן הצד השני, כל העיסוק בממשל פתוח, בישראל וגם בעולם, הוא ממש בראשית דרכו, שאפשר רק להעריך את העובדה ששוורץ אלטשולר הצליחה לאפיין, לנתח ואף לנסח המלצות בתחום.

אני לא מתיימרת להבין כל מה שכתבה, וגם לא להתייחס להכל, אלא רק לנקודות שנראו לי מעניינות או שוות אזכור. למי שרוצה לקרוא את המחקר כולו אפשר להורידו כאן.

מסקנה אחת שאני לוקחת מנושא שיתוף האזרחים בתהליכי הממשל הוא, שדווקא ברמה המקומית, רשויות מקומיות או עניינים שנוגעים לסביבתו המיידית של האדם, הסיכוי לשיתוף אזרחים הוא גדול יותר (בלומברג, לפי שוורץ אטלשולר, נמצא בחזית העשייה בתחום).

אם הממשל מבין ששיתוף אזרחים הוא מטרה חשובה, ובוחר כיעד את המעורבות הדיגיטלית מול הממשל המקומי, אז יש סיכוי להשיג שיתוף אזרחים גדול. כשאדם כבר משתתף בתהליך (קבלת החלטות, תגובות ליוזמות חקיקה מקומית וכו’) ומקבל משוב מידי, ממשיכים את הטיפול בפנייתו, מטפחים את הקשר עמו, יש סיכוי שהוא יצמח להיות אזרח מעורב גם בנושאים מדינתיים.

שוורץ אלטשולר מציינת שיש להעדיף יוזמות שיתוף ברמה המקומית “שכן מתברר שבעניינים מקומיים ניכרות נכונות שלטונית רבה יותר להפנים שיתוף ונכונות ציבורית רבה יותר להשתתף בתהליך.”

מה שאני מסיקה מכך הוא, שמתוך האזרחים שיבחרו להשתתף ברמה המקומית, יהיו אלה שיעברו הלאה למעורבות ברמה הכלל ארצית. אנשים שבוחרים להשתתף, להכנס לאתרי ממשל, להגיב, להציע ולהתייחס, הם אנשים שיש להם נגישות למחשבים במהלך יומם, שהם משכילים ברמה מסוימת ומעלה ושזמנם יקר להם. אם הם בוחרים להשתתף, ולא זוכים לתשובה, המשך טיפול ויחס נעים, הם ינטשו את השיתוף במהרה.

מסקנה נוספת העולה מן הקריאה בספר היא שאין כיום בישראל, כמו במקומות רבים בעולם, פתיחות לשיתוף המידע בקרב פקידי הממשל. “חלק ממקבלי ההחלטות בישראל דוגלים בתפיסה שהשלטון הוא בעל המידע” כותבת שוורץ אלטשולר “תפיסה זו  ניכרה היטב בשנים האחרונות בסירובן של העיריות ובסירובו של משרד האוצר להציג לציבור את ספרי התקציב בפורמט אלקטרוני.”

אכן, ממה שאני הבנתי, משיחות עם אנשי מקצוע בתחום, הבעיה המרכזית בפתיחות ושקיפות הממשל (כלומר, העלאת מסות של נתונים לרשתות והנגשת המידע לציבור) היא ברמת הפקידות. עשרות שנים של בירוקרטיה הדוגלת בשמירת מידע ציבורי סגור בתוך מגירות, לא ניתנות לשינוי בקלות. העמדה הרווחת בקרב אנשי רשויות וגופי ממשל (במיוחד בנושא תקציבים) הנה שלציבור אין כלים להבין את המורכבויות של הנתונים. חשיפת מידע, חשיפת מאגרים נחשבת לעול, להכבדה על הרשות.

מדיניות של ממשל פתוח, במצב הדברים כיום, לעסוק בהסברה ובחינוך פקידי ציבור, לא פחות מאשר בטכנולוגיה עצמה.

ותובנה שלישית ואחרונה שאתייחס אליה כאן, היא התפקיד המרכזי שמשחק משרד האוצר בכל נושא ממשל פתוח. גופי ממשל שונים התרגלו במשך שנים לגבות מן הציבור אגרות על מידע שניפקו לו. דוגמא אחת שתיארו לי היום הוא השירות המטרולוגי. כדי להפוך את המידע שאוגר השירות המטרולוגי לפתוח לציבור, שקוף, נגיש, חינם – על השירות להפסיק לגבות כסף מן הציבור.

החלטה של השירות להפסיק לגבות כסף מן הציבור, יכולה להעשות רק בהחלטה אסטרטגית של משרד האוצר, שיפסיק לראות בו גוף המניב הכנסה למדינה (באמצעות האגרות) ויתחיל להבין שפתיחת המידע שנאגר על ידי השירות המטרולוגי יניב בסופו של דבר תועלת.

כלומר, משרד האוצר צריך ליישם את העקרון הבסיסי,  שאף הוא מוצג היטב בספר של שוורץ אלטשולר, שכמה שיותר פתיחות ושקיפות, כך מושגת יותר יעילות כלכלית.

ואכן, משרד האוצר קיבל לאחרונה החלטה להפסיק לדרוש מן השירות המטרולוגי לגבות אגרות והמידע יהפוך לנגיש וחינמי לציבור. המהלך הזה, מול השירות המטרולוגי הוא רק ראשון ונסיוני והוא צריך להיות מיושם באגפים רבים ואחרים כמו רשויות מיפוי, מידע בתחום התחבורה, מידע נדלני, ולבטח מידע בתחום איכות הסביבה.

המסקנה מכך היא, שכל נושא ממשל פתוח, וקידומו, נעשה וצריך להעשות דרך משרד האוצר. שר האוצר, יובל שטייניץ, כך אמרו לי, פתוח לרעיונות בתחום ולהבדיל משרים אחרים בממשלה, אשר לא מבינים את החשיבות של ממשל פתוח, שטייניץ דווקא מסכים לקדם יוזמות.

את הנושא המורכב הזה מוביל בארץ השר מיכאל איתן. אחרי הרבה שנים בכנסת, איתן בחר לעסוק בתחום שהוא אולי הכי פחות נוצץ, הכי פחות חשוף, אך האמור לייצר את התועלת הגדולה ביותר לאזרחים.