הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
אין ולא היתה מעולם התנצלות כזו בתקשורת הישראלית. עד לפני כעשר שנים עבדתי בתור עורכת דין בתחום התקשורת. בהתחלה אצל ליבליך-מוזר (עורכי הדין של ידיעות אחרונות והארץ), אחר כך אצל דורון כהן (הגיס של מי שהיה אז רוה”מ, אהוד ברק), שם היה עיסוק תקשורתי מרובה ובסוף עבדתי אצל מושקט (עורך הדין של גלובס). אחרי הסבב הזה עזבתי את הארץ לארה”ב ועברתי את המתרס לצד של העיתונאים.
במשרדי עורכי הדין, בכל פעם שהיתה מגיעה תלונה של נשוא כתבה על מה שכתבו עליו או שידרו עליו, העיתונאים ועורכי הדין בשמם, היו מתווכחים על כל מילה ופסיק בהתנצלויות, תיקונים והבהרות. תמיד העדיפו לפרסם תיקון או הבהרה והתנצלות היתה המוצא האחרון. ההתנצלות היתה משובצת בסוף העיתון או השידור, בטח לא בפתיחה ובעיקר, ההתנצלות לא עשתה צחוק מעבודת העיתונאי. לא השפילה אותו עד עפר.
כשהכתבות היו מבוססות – כמו בכתבה של אבנר הופשטיין – על ראיונות און או אוף דה רקורד, עמדה לעיתונאים הגנת תום הלב. גם אם המרואיין לא דייק בפרטים, העיתונאי פעל בתום לב ולכן הסיכוי של התובע בבית המשפט היה נמוך, נמוך מאוד. חופש הביטוי במדינת ישראל חשוב יותר מפגיעה זו או אחרת בנשוא הכתבה. בתי המשפט בישראל (בינתיים) אדישים להיותו של התובע הפוטנציאלי אדם בעל אמצעים. רק העובדות ותום לבו של העיתונאי הם השיקולים.
אני מעריכה שאדלסון הבין מעורכי דינו (ולא שוחחתי איתם) שתביעת לשון הרע נגד ערוץ 10 נגד בבית משפט תיקח זמן רב וסיכוייה להצליח יהיו נמוכים. קשה להתווכח עם תום הלב באותה הכתבה. הופשטיין הביא מרואיינים, בדק עובדות ולא שידר דבר מגחמות ליבו. הכל עובדות.
הטקסט הזה של ההתנצלות הוא הקיצוני ביותר שיצא לי לראות. שאלתי אתמול בערב חברה עורכת דין, שעבדה איתי בליבליך-מוזר והיא עדיין מגינה על עיתונאים וכלי תקשורת והיא אישרה. זהו נוסח ההתנצלות המשפיל ביותר אי פעם.
המילים החמורות במיוחד מבחינת ערוץ 10:
“בדיקותינו העלו שההאשמות היו והינן כוזבות לחלוטין”.
“באשר לחוב הנטען של 400 אלף דולר לאותו עובד לשעבר גם לסיפור זה אין כל בסיס במציאות” – איך אין לסיפור בסיס במציאות? הרי כשהסיפור סופר, אותו עובד שרואיין אמר זאת. רק מאוחר יותר, זמן מה אחר כך (אולי כבר אחרי השידור של הכתבה?) העובד חזר בו.
“אנו מצטערים מאוד שלא בדקנו את ההאשמות האלו לפני ששידרנו” – אבל הם כן בדקו, לא כך? כל הכתבה היתה בדיקת הדברים.
אורן פרסיקו בעין השביעית מעלה את הסברה שבהתנצלות אף נכללו פרטים על חומרים שלא היו בכתבה המקורית עצמה.
בשיאו של הערב אתמול גיא זהר התפטר מהגשת התוכנית. גם מנכ”ל הערוץ, ראודור בנזימן ועורכת התוכנית, רות יובל התפטרו עוד קודם לכן והצילו את מעט הכבוד של מקצוע העיתונות.
אבל בשורה התחתונה שלדון אדלסון הוא המנצח. הוא הוכיח השבוע שכסף קונה הכל. קונה רוה”מ, קונה עיתון חינם ועכשיו גם קונה ערוץ טלוויזיה. האיש לא חי בישראל, לא היה ישראלי מחייו ומרשה לעצמו לנהל את חיינו.
התוצאות הקשות של ההתנצלות הזו נצפו כבר באולפן של 10 אתמול בלילה. מצד אחד, כתבה על בן דב, שהיתה זהירה. לך תדע עם איזה עורך דין בן דב כבר מתייעץ. כולם מודעים כיום לכך שערוץ 10 בקשיים כלכליים ושבעלי המניות של הערוץ לא מוכנים לממן הגנה על תביעות לשון הרע.
מצד שני, תוך כדי הדיון חטפו עיתונאי 10 על הראש מן העמית הבכיר, גיא רולניק, שאמר להם – ‘אתם עיתונאים? למה אתם קוראים להם (לטייקונים) ראשי המשק? תקראו להם בשמם האמיתי, שליטי המשק’. דקה קודם לכן, הזכיר רולניק שבן דב עצמו שקל להכנס כבעל מניות בערוץ 10 ולו היה הופך לכזה, לא יכלו לשדר את מה ששידרו הערב. מכות מתחת לחגורה. אבל הוא צודק. מה יהיה בפעם הבאה שרביב דרוקר יחזיק מידע חשוב על ראש הממשלה נתניהו? גם אז אדלסון ירים טלפון עם איומים ללאודר? מפחיד לחשוב על ההשלכות.
לא ממש בטוח שזה קשור, אבל גם עופר שלח שלח השבוע את רגליו הרחק מן הערוץ ומתוכנית התחקירים אותה הגיש עם דרוקר. יתכן ושלח היה פרילאנס ולא עובד של הערוץ ולכן המהומה סביב לכתו היתה קטנה. בכל זאת אבידה למאגר המוחות של הערוץ והעיתוי מעורר חשד שזה אכן קשור להתנצלות.
לא יודעת אם זה קשור. אבל אין ספק שהערוץ משנה את פניו – צ’יקו מנשה, גיא זוהר, רותי יובל, עופר שלח. אלה הם נכסים רציניים שהולכים.
הכל נכון, למעט צ’יקו מנשה שנשאר בערוץ 10 רק לא ככתב מדיני (הולך להיות חלק מ”המקור”)
הוא יפסיק לשדר יום-יום. זה אובדן עבור הערוץ. אם אתה משווה למשך הזמן שכתבים מחזיקים מעמד בערוץ המתחרה.
אולי אני תמים, אבל אני מאמין שערוץ 10 לא יישאר איתנו. המהלך הזה יפגע, יותר מכל, בערוץ הזה עצמו.
כל כך עצוב שערוץ עשר נכנע בצורה כה מבישה
מה שקרה הערב חיסל את האפשרות שלהם להתמודד בהמשך. חשבתי שאולי אדלסון עכשיו יוריד את המחיר של הערוץ וינסה לרכוש אותו. כמו שניסה לעשות עם מעריב. אבל יש את העניין של הבעלויות הצולבות, כך שלא בטוח שהוא יכול להחזיק גם ערוץ טלוויזיה. בינתיים הוא משתלט על שידוריו. עצוב מאוד.
כל הכבוד לגיא זהר על האלגנטיות כתמיד ועל היושרה המקצועית. לא מובן מאליו ומעורר הערכה והשראה. אין דרך טובה יותר להוביל את המהלך הזה.
גיא זהר אכן שווה ביותר, וכל הכבוד על המהלך הנוכחי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להבין מדוע אינו מספר לשומעיו, בעת שידורי אייטמים על אולמרט, שאביו ייצג אותו עשרות שנים, ושמי שהיה צריך משהו ממשרדי הממשלה בראשות אולמרט תמיד הלך לאלי זהר. אולי פעם מישהו יסביר לי?
ובעת שידורים על צה”ל הוא לא טרח לספר לצופים שאחיינו הוא אפסנאי במ”ק 22 וכל מי שרוצה נעליים קלות פונה רק אליו.
תשקורת, אסור להאמין למילה.
תוך כדי הנסיון להתאושש מן ההלם מנוסח ההתנצלות, צריך לראות גם את הכוס המלאה…
כמו שראיון ה”מה את עשית למען המדינה” של דפני ליף על ידי שרון גל וראיון ה”ותודה לטייקונים שאתם נותנים לנו לעבוד אצלכם בקייטרינג” של רוני רהב הוציאו לרחוב עוד כמה מאות אנשים, ההתנצלות חסרת הפרופורציות הזו עשויה להאיר את המציאות באור יותר זוהר לאלה שעדיין חושבים שאנחנו חיים בדמוקרטיה.
ותודה לטל על ההארות לגבי ההיבטים המשפטיים – שרק מחזקים את מחזה האבסורד שהיינו עדים לו
תודה
טל, אני מזדהה עם כל מילה שכתבת כאן, בהחלט יום עצוב מאד לעיתונות המשודרת בישראל.
אך אני בעיקר מודאג מכך שבעלי הון יהיו מעורבים ב ליין אפ.
קרל מרקס לא היה מדמיין סצנריו יותר מוצלח מזה להמחיש את טענותיו על התקשורת. אחרי קרב דניאל-ניר במהדורת יום שישי שעבר אכן החדשות בערוצים המסחריים הפכו לקרקס מהנה עד מאוד המוכיח שהמדיום הוא המסר (נדוש אבל תמיד נכון,מקלוהן) והחדשות עצמן הן רק התפאורה.
סחתיין על העבודה אצל כהן ועכשיו בעיתונאות. הדרך הנכונה לאחורי הקלעים. קוזו היזהר, טל מאחוריך!
תודה ארנון!
אני לא יודעת אם זה גם קשור אבל ההתנהלות של המדינה כולה מזכירה את המהלך הזה שקרה בערוץ 10. שהרי ראש הממשלה שלנו מאד מקורב לרון לאודר מבעלי ערוץ 10 ורון לאודר מאד רוצה להתקרב כדי לשלוט בעיתנות מהשודרת כאן בארץ (מי יודע אם בעתיד הוא גם ישלוט ברמת הליין-אפ ואולי בביקוריו בארץ גם ירצה לשבת בקונטורל ליד עורך השידור :). על כל פנים הקרבה שלו מסכנת לנו את הדמוקרטיה !!! , אני מורידה את הכובע לגיא זוהר , ראודור בנזימן ורות יובל ששומרים על מה שהם מאמינים ולא נכנעים לתכתובות הממומנות ע”י בעלי אינטרסים שבכלל לא חיים כאן!!!! ולך תטל, תודה על כתבה מעניינת ומאירת עיניים!!!!
תודה 🙂
זכותו של אדם עשיר להגן על שמו הטוב בדיוק כמו לאדם עני!
שיעשה את זה באותם אמצעים שיש לאדם העני.
והאם זו גם זכותו לרמוס כל דבר אחר בדרך? גם את עקרונות הדמוקרטיה הישראלית?
ממתי ערוץ 10 אמון על ייצוג עקרונות הדמוקרטיה הישראלית? ממתי הוצאת לשון הרע ופרסום כוזב הוא עקרון דמוקרטי? למה בערוץ 10, הקוזאק הנגזל, מתעסקים בהתפטרות, ואף אחד לא טורח לאשש את ההאשמות ולהוכיח שאינן כוזבות?
בפעם האחרונה שבדקתי, ערוץ 10 הוא ערוץ מסחרי שתפקידו קודם כל להכניס כסף, ורק אחר-כך, אם בכלל, להוות כלב שמירה של הדמוקרטיה או של עקרונות היושר העיתונאי. לי אין שום ספק מה היא הבחירה בין שני התפקידים הללו כאשר יש ביניהם קונפליקט.
מול עקרון חופש הביטוי עומד עקרון כבודו ושמו הטוב של האדם, גם אם הוא אדם עשיר שגנב לדפני ליף את הבית… התקשורת אינה מעל החוק ולא הוציאו אף אחד להורג – בסה”כ מדובר בהתנצלות על פרסום כוזב.
המהדורה היתה מופת שידור ועריכה בעיני הלא-מקצועיות. החל ממיקום ההתנצלות בתחילתה ומסירתה בידי אסף צ’רנילס, דרך הכתבה על בן-דב, שנראתה כאקט הסרת כפפות וממש לא זהירה בעיני כצופה הדיוט, עבור למונולוג של גיא רולניק, החריף, המדוייק והחריג מעט באורכו ואפילו הרמז החביב בענייני תספורת בכתבה על מודי בר-און, רמז ששודר שוב ושוב בפרומואים. ייתכן שגם בתחזית מזג האוויר של נעמה איזנברוך היו רמיזות עבות לאדלסון, לאודר ומימן, אבל בשלב הזה כבר לא עסקתי בפענוח צפנים, נדרשתי אליהם בהודעת ההתפטרות של זהר ובקרדיטים ומחיאות הכפיים.
בתור מי שראתה את העיתונות גם כעיתונאית וגם כיועצת לאסטרטגיות תקשורת ושימוש בתקשורת בניהול, אני חייבת לתהות, מה באמת הרוויח אדלסון מההתנצלות הזאת. מבחינת יחסי ציבור ההתנצלות הזאת היא שגיאה. היא מעלה מחדש את הכתבה (מי זוכר? סליחה, זה כבר היה מזמן). היא מגרה את הציבור לחשוב ולנהל דיון עצמאי לחלוטין בשאלה “מי צודק? ומי דובר אמת?”, מעוררת תהיות באשר לחזרתו של העובד מדבריו, ומציפה אותנו על פלגי דמיון אל רחובות חשוכים וסמטאות נידחות, משקפי שמש בשעות לילה מאוחרות… ועוד משתהה על מהות האופי העומד מאחורי ההתעקשות על ההתנצלויות, האגו, הכסף, משחקי הכח. שושלת.
מן הצד השני עולה התהיה על בעלי הערוץ וכניעתם לדרישת ההתנצלות. אם מטרתו של שלדון היה לעורר ספק ביחס לאמינות המקצועית של הכתב והממונים עליו – ייתכן שזה הצליח. אם כי, בשיטה שזה נעשה, העיתונאים המושפלים זכו ביותר אהדה מאשר בספקנות. אבל הערוץ, לעומת זאת, הוא איבד את אמינותו לחלוטין. אין סיכוי שנסתכל על איזו שהיא כתבה אי פעם בערוץ 10 וניקח אותה ברצינות. בחיי, זה מזכיר לי את תקופת שירותי הצבאי בעיתון במחנה וסיורי יום שני בין משרדי הצנזורה השונים. ודווקא אחרי תקופה בה חדשות ערוץ עשר, והתכנית של גיא זהר, הביאו משהו רענן וזורם לשידורי החדשות. חבל.
חושבת שהוא השיג הפחדה. תמצאי לי את העיתונאי במדינת ישראל שיכתוב עליו משהו עכשיו. בזירת התדמית שלו, ההתנהלות שלו מאז התפרסמה הכתבה עליו בערוץ 10 מלמדת על אופיו הדורסני יותר מכל.
גם אני סבור שערוץ העוסק באקטואליה או במתן מידע לציבור צופים גדול כל כך לא יכול להרשות לעצמו פלופ כזה.
עם זאת, ערוץ 10 הוכיח כבר שיש לו כושר עמידה ויכולת הישרדותית מעוררת השראה ובכל פעם שמדברים על סגירתו, פתאום עולים הטיעונים והסיבות למה הוא כן צריך להיות בסביבה.
אני חושב שהערוץ ובעלי המניות שלו למדו מהטעות והקול שאנו מדברים בשבחו, קהל הצופים, והקברניטים של הערוץ הזה, כולל גיא זהר, עשוי להחזיר אותם שוב למסילה הנכונה ברכבת, בה המסילות לא סלולות כדבעי והיא עשוייה לרדת מהפסים בגלל חוסר תקציב בתחזוקתן.
נאחל לעצמנו שערוץ 10 יישאר כערוץ מתחרה לערוץ 2 (ערוץ 1 ממילא לא רלוונטי) וכי הגורמים שעומדים מאחורי הקלעים וקובעים מדיניות, ידעו להפעיל את שיקול הדעת הנכון במקרים הבאים, אחרי שהבינו שאי אפשר לעבור לסדר היום כשמדובר בעיתונות חופשית ו”זכות הציבור לדעת”.
לא יודע מי בצדק היותר צודק כאן. באופן טבעי בתקשורת (למעט “ישראל היום”) ניצבים לצד עיתונאי ערוץ 10 אבל אם נכונה הטענה כי היו טעויות עובדתיות בכתבה אז מישהו צריך לקחת אחריות. לדעתי יש כאן ספין: במקום לעסוק בכתבה עוסקים בהתפטרויות.
YUP. אותם עיתונאים שדורשים שישראל תתנצל על כל אעות ללא הרף, מרגישים שזו השפלה שהם יחתנצלו, כשפרסמו דברים שלא היו ולא נבראו (רק כי נשוא הכתבה, בו ניסו לבצע רצח אופי, הוא מתנגד פוליטי).
בברית המועצות, עיתונאים נדרשו להחזיק את קו המפלגה. הם ידעו מה מצפה להם אם לא. אצלנו זה גרוע יותר – העיתונאים עצמם עושים זאת מרצונם החופשי.
אוי השגיאות… אעות = טעות; יחתנצלו = יתנצלו. מתי אלמד להגיה לפני לחיצה על שלח??
איך אפשר להשוות בין התנצלות של מדינה למדינה במסגרת יחסים בילאטרליים לאיומי תביעת לשון הרע. מה הקשר בין הדברים? העיתונאים חייבים להמשיך לפרסם כתבות יזומות על מליארדרים ואנשי עסקים, אחרת מה הם שווים. ואיומי תביעה לא צריכים להרתיע. כלי תקשורת משלמים ביטוח אחריות מקצועית ואם הם מפסידים בתביעה, יש מבטח שישלם. אז בגלל שהם לא מוכנים להתנצל על כתבה על איש עסקים מסוים, כי הם בטוחים שהיא נכונה – בגלל זה עכשיו אסור להם לדרוש ממדינת ישראל להתנצל מטורקיה? את/ה קולט/ת את האבסורד של הטיעון שלך?
אין מה להשוות, אבל בכיוון ההפוך בדיוק. כאן פורסמו דברים מאשימים ולא מדויקים, והתנצלות כזו הכרחית אפילו מן הצדק בלבד. במקרה של תורכיה לא היה שום הכרח מן הצדק, ולהיפך, ומצד הריאל פוליטיק התנצלות הייתה פותחת פתח לתביעות עתידיות – בדיוק ההיפך מהתנצלות במקרה דנן, שרק סוגרת את הקייס.
הלל, התחום הזה מוסדר על ידי דיני לשון הרע וסלח לי על העגה המשפטית, אבל גם כשמתפרסמים דברים לא נכונים ומאשימים (ואני בשום פנים ואופן לא אומרת שהכתבה של ערוץ 10 היתה “לא נכונה” או “מאשימה”. מההתרחשויות בערוץ נראה שהיא דווקא היתה מאוד מדויקת) – אז לכתבים ולתקשורת עומדת הגנת תום הלב. ככה זה במדינה דמוקרטית. אם מתגאים בהיות המדינה דמוקרטית, צריך גם להבין את הצדדים הללו של חופש הביטוי. ברגע שכתב עושה את עבודתו, מברר, בודק, מראיין ומביא אנשים און קמרה, אז אין שופט בישראל שהיה קובע חוסר תום לב.
באשר לטורקיה, ישראל פספסה את ההזדמנות להתנצל כדי למנוע תביעות. ההתנצלות לא היתה פותחת פתח לתביעות הדדיות. זו בדיוק הסיבה ששקלו להתנצל. בכל מקרה, זה באמת לא קשור לנושא דנן.
מצמרר, מעצבן, מכעיס, ומעל לכל – מדכא. עוד מסמר בארון של כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית, כלב שבעשור האחרון מגלה שוב ושוב שבעלי החווה לוקחים עוד ועוד שליטה, מרחיקים אותו עוד ועוד, נותנים לו פחות ופחות מזון וטיפול, ודואגים להפוך אותו לכלב ראווה במקרה הטוב, או לכלב צעצוע במקרה הפחות טוב
היה פעם משהו דומה. למרבה האירוניה – מי שהיה אז מושאה של ההתנצלות הוא דורי קלגסבלד, עורך דינו של אדלסון במקרה הנוכחי
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article4411.aspx
ההתנצלות לקלגסבלד הייתה הרבה יותר חריפה. ואני חושב שההתנצלות הנוכחית טובה ויפה. הנה .
לא הסתדרתי כל כך עם תגי ההטמל. מה שיש לעיל בנקודה הוא קישור לדברים שכתבתי בנושא בבלוג שלי. הנה זה לא מהוטמל: http://bloggershuni.blogspot.com/2011/09/blog-post_10.html
קראתי אצלך. תודה על הקישור לכאן. כנראה שנישאר חלוקים בעניין.
אין כמו הארכיון של העין השביעית. קראתי את כל הלינק שלך, שוקי ועדיין אני רואה במקרה של ערוץ 10 חמור יותר. ההתנצלות של 10 שודרה כולה ב”עמוד הראשון”. כפי שגם אתם ציינתם, הם התנצלו על דברים מעבר למה ששודר בכתבה המקורית. ובעיקר, יש הבדל תהומי בין מאחורי הקלעים של הכנת הכתבה ב 10 ובאותו המקרה. לאור ההתפטרות של בנזימן, יובל וזהר, ברור לך שהם היו מוכנים לקחת את הכתבה הזו לבית משפט ולהגן עליה וסמכו על האמינות של הכתב הופשטיין. הנסיבות הללו הופכות את ההתנצלות הזו לחסרת תקדים.
טל היקרה, תודה רבה לך וישר כוח!
🙂
הפוסט הזה ורבים אחרים ממחיש עד כמה חשוב קיום ערוץ תקשורת אינטרנטי לא מסחרי – ראו את הסיקור באתר J14 – http://j14.org.il/articles/5665
כתבה ראויה !
טל אני מנסה להבין ותעזרי לי בכך. בוא נקבע כמה הנחות יסוד
1. ערוץ 10 אם פרסם פרטים לא נכונים בכתבה עומדת לו חזקת תום לב.
2. אבל תום לב לא אומר שזה לא אומר שכלי תקשורת לא אמור להתנצל אם עשה עבודה שאינה 100%.
3. איפה בעצם הפגיעה בעיתונות בכך שכבר הוחלט להתנצל זה יהיה בתחילת המהודרה ובהבלטה ולא כמו שתמיד כלי התקשורת נוהגים בעמוד האחרון בצד (לרוב לא באותה פרופורציה כמו הפרסום השגוי).
4. ולגבי התערבות בעלי הון במערכת. כן זה גרוע מאוד.
5. בשורה התחתונה איפשהו אני לא מצליח להבין ממה ערוץ 10 נפגעו עד עמקי נשמתם. שהם פרסמו כתבה עם פרטים לא מדויקים, גם אם בתום לב, והכריחו אותם להתנצל על זה? ורגע ואם לא היו מכריחים. לא הגיוני שעיתון יפרסם או כלי תקשורת יפרסם את ההתנצלות אם באמת טעה בפרסום הראשוני? אוקי אז יש את הגנת תום לב. אבל זה תחום אפור מאוד. למה לתת לעיתונים שעושים עבודה מרושלת (ואני לא אומר שזה המקרה כאן ב-100%) להסתתר מאחוריה?
אם היה צורך בהתנצלות בשל פרטים לא מדויקים, לא היית רואה כאן התפטרות של בנזימן, יובל וזהר. מטריקת הדלת של שלושת הבכירים האלה, את יכולה להבין שהם עומדים מאה אחוז מאחורי הכתבה ומבלי ששאלתי אותם, אני מניחה שהם היו הולכים איתה לבית משפט. גופי תקשורת בישראל כבר הלכו לבתי משפט על כתבות מסובכות בהרבה. אני ראיתי את הכתבה ששודרה. למרבה הצער, אי אפשר כבר לצפות בה. הופשטיין מראיין שם אנשים שטוענים טענות לגבי אדלסון. אחד מהם חזר בו זמן מה אחרי השידור. אבל בעת השידור הוא עמד מאחורי דבריו. המרואיין השני ערך תחקיר על אדלסון. זהו, הכתב הביא את הדברים, ביקש תגובות. זו העבודה העיתונאית, זה תום הלב. ערוץ 10 ואנשיו מנועים עכשיו מלהסביר על מאחורי הקלעים של הכנת הכתבה.
הכתבה עלתה ליוטיוב לפני כמה שעות.
אם ערוץ 10 עומד מאחורי התחקיר שלו, מדוע נבהלו יועציו המשפטיים מהאיום בתביעה משפטית והסכימו לפשרה בנוסח התנצלות?
קל מאוד ללכלך על מישהו בלי קשר למעמדו והשפעתו, כשאתה מאחורי מצלמה ומיקרופון ויש לך קהל צופים. קל מאוד לערוך תחקיר בצורה מעוותת וקשה מאוד לנקות אח”כ את מי שלכלכו עליו, גם אם מתנצלים או נמצאים חייבים בבי”ד.
ראינו כמה מתחקיריו הרעשניים של רביב דרוקר התאיידו באוויר בקול דממה דקה. דברים לא תמיד מגיעים לבימ”ש משום שלאף אחד שמושמץ לא נוח להיכנס ללוע הארי התקשורתי גם אם אין מתום במעשיו. זה לא קרה רק לאדלסון אלא לקטנים ממנו, ויכול לקרות לכל אחד מאיתנו.
וערוץ 10 שלא ילין על בעלי הממון והכוח – כאלה הצילו אותו בשנים האחרונות מכישלון ניהולי וכלכלי, ואִפשרו לשדריו להמשיך ליהנות ממשכורות לא רעות בכלל.
ולגבי ההתפטרויות – הן שמעידות על “אחריות” התחקיר??!!, נו, באמת…! אולי זו דרך מכובדת לברוח מספינה טובעת?….
אולי עפר שלח יפרט מהן באמת הסיבות האישיות שבגללן התפטר מ’המקור’? ואולי גם אני חוטאת עכשיו במה שחטאו תחקירני ערוץ 10 – מתבססת על רכילויות ושמועות? על עדויות של אנשים עם מניעים אישיים? …..
רותי, יועציו המשפטיים של ערוץ 10 לא נבהלו מתביעה משפטית. הם מקבלים איומים ותביעות משפטיות על בסיס יומי. כל יועץ משפטי של כל גוף תקשורת מקבל כאלה כל יום. את יכולה לתאר לעצמך שלא כולם אוהבים את מה שכותבים עליהם בעיתונות או משדרים עליהם.
ולגבי הרמה של התחקיר ורמת הדיוק שלו – מה שמעיד על רמתו הגבוהה הוא התחקיר עצמו. כמות המרואיינים שאומרים את הדברים. תחפשי ברשת ותמצאי את הכתבה המלאה (כמו שאמרו כאן מעלי, זה כבר ביוטיוב). ואכן, ההתפטרויות של אנשי מקצוע ותיקים מעידה יותר מכל דבר על מה שהם חושבים על ההתנצלות הזו.
טל –
“מטריקת הדלת של שלושת הבכירים האלה, את יכולה להבין שהם עומדים מאה אחוז מאחורי הכתבה ומבלי ששאלתי אותם, אני מניחה שהם היו הולכים איתה לבית משפט.”
את יכולה להבין ואת מניחה. זה בדיוק השיטה שהביא את הכתב של הכתבה על אדלסון לאן שהוא היום. הכתבה הייתה רשלנית. נקודה. הוא ציטט מספר בלי לבדוק, הוא הביא אדם שלא הביא איתו מסמכים. האם זה נעשה בתום לא או לא? את זה בית המשפט יוכל לקבוע. מה שכן בטוח שבסופו של דבר עובדתית פורסמה כתבה לא נכונה. וכשהידיים לא נקיות אי אפשר לשחק אותה דון קישוטים.
למה? איזה בעיה יש באמירה שלי שאני יכולה להניח שהם היו הולכים לבית משפט? אני הרי לא אומרת כאן משהו שמהווה לשון הרע. בסך הכל מהיכרות עם איומי לשון הרע, עיתונאים ועורכים רוצים לקחת את הדברים לשופט שיבדוק אותם.
ולמה אתה חושב שאני זה הנושא כאן? הנושא זה ערוץ עשר והכתבה של הופשטיין. אנחנו לא גוף אחד. שיטות העבודה של הופשטיין הן שיטות העבודה שלו. השיטה שאני כותבת היא לא השיטה שהביאה את הופשטיין לפרסם את הכתבה על אדלסון.
אין כל ספק- עורכי הדין, מלקקי ישבני הטייקונים ומארח הסלב’ הכשיל את מנהלי ערוץ 10, מתי הייתה מתבררת התביעה?- בעוד 5 שנים…אולי.
בנוסף, עוגת הפרסום איננה גדלה, הערוץ סובל מכשל ניהולי, אינו ריווחי ודרכו אחת. עוד סיבה מדוע בורחים המוחות.
בקיצור- חבל, אבל אין בישראל מקום לערוץ נוסף ושומר הראש של הדמוקרטיה שבויים, כך אוחרת, בידי נציגי הון- שלטון. אנחנו בבעיה המשתקפת כל יום, בכל סקטור ובכל תחום.
לפי האמור כאן: http://www.themarker.com/advertising/1.1469496, הגנת “תום הלב” לא יכלה לעמוד מכיון שברשימת השאלות שהוגשה לאדלסון לא נכלל עניין אותם 400 אלף דולר שלא היו.
הלל, אתה אדם הגיוני. כמו שאתה מטיל ספק בדברי ערוץ 10, אתה בטח צריך להטיל ספק בציטוטים מדה-מרקר, שהרי הם כולם מגיעים מצידו של אדלסון. אנשי ערוץ 10 מנועים כיום (במסגרת פרסום ההתנצלות וויתור תביעה) לדבר על המאחורי קלעים של הכנת הכתבה. מי שרוצה יכול למצוא דרך לראות את הכתבה. ואני חוזרת על הטענה שלי – גם אם יש פרט אחד, כגון ה 400 אלף, שאינו נכון (ויתכן שהוא נכון), זה לא מפיל כתבה שלמה והופך אותה לכתבה חסרת בסיס. אגב, שים לב שנציגיו של אדלסון לא דרשו תיקון או התנצלות בשורה ארוכה של נושאים שמועלים בכתבה הארוכה – למרות שאותם נושאים לא היו נעימים לאדלסון (קזינו באילת, עובדים אחרים, תביעות אחרות).
אני לא מבין מה את מנסה לומר פה.
מי “הפיל כתבה שלמה והפך אותה לחסרת בסיס?” את בעצמך אומרת שאדלסון באמצעות נציגיו בסה”כ ביקשו תיקון\התנצלות רק על שני פרטים ספציפיים ועל שני הפרטים הספציפיים הללו ערוץ 10 אכן התנצל. אז אפשר להעריך את היושרה של אדלסון שהתמקד רק במה שלטענתו לא נכון ולא בכל מה ש”לא נעים לו” (למשל לעומת האחים עופר ז”ל סביב שיטת השקשוקה: הניסיונות שלהם למנוע את הקרנתו והרדיפה האישית אחרי רוזנטל) וההתמקדות בפרטים ספציפיים רק מחזקת אצלי את התחושה שמדובר בדיווח שגוי של ערוץ 10.
בסוף התגובה הזו ארכין את ראשי ואחטוף את כל ההאשמות מסתם טיפשות ועד פאשיזם באהבה אבל אני אכתוב את זה:
התענגתי על ההתנצלות המאולצת תענוג רב וחשבתי שכל מפגן הקרדיטים הריקים והזום על חבורת עבדי המערכת (לא טעות כתיב) המוחאים כפיים כאילו הנחיתו את האפולו על הירח בזמן שהם מנצלים משאב ציבורי שניתן להם היה נלעג להפליא.
לא היתה התנצלות כזו? טוב שיש פעם ראשונה. אולי במסגרת הסדר החברתי החדש יהיה מותר לגעת בפרה הקדושה ביותר- לא טייקונים, לא חרדים ובטח לא מתנחלים, אלא תקשורת שעושה מה שהיא רוצה. תקשורת שחושבת שהיא נושאת ערכים מקצועיים שכבר עשרים שנה היא לא עמדה מאחוריהם. כזו שמשכנעת את עצמה כדברי אורן פרסיקו בעין השביעית ש”רק הפעם זה בסדר שזנחנו את כל כללי המקצוע כי המטרה ראויה” ולא זוכרת שזה מה שהיא עושה כמעט מדי יום.
איפה היו כל האבירים כשנוני מוזס ביצע ברביב דרוקר (אולי אחרון העיתונאים הרציניים פה) סיכול ממוקד? בנוני כמובן לא נוגעים. עליו אף אחד לא עשה מעולם תחקיר וגם לא יעשה. “ללא מורא וללא משוא פנים”. גם כשוורטהיים התערב בעובדה לא ראינו מחזות מרגשים כאלו. הון הון אבל הוא לא מקורב של ביבי.
בכנות, אני כמובן מבין למה ההתנצלות נראית לכם משפילה אבל מאחר ולא זכיתי להימנות על יחידי הסגולה העובדים בתקשורת לי נראה שזה וודאי בטל בשישים בהשפלות הרבות שהתקשורת העניקה לרבים כל כך על לא עוול בכפם, גם בתחקירים שנועדו לחיסול חשבונות אישי או פוליטי ובוודאי בריקוד על דמם של נחקרים שאשמתם טרם הוכחה (אא”כ קוראים להם י”א). החיזוק הגדול ביותר לתחושה הזו הוא הפתיח שלך טל, שמתאר איך צבא עורכי הדין (שממש מזכיר את צבא היועצים של הטייקונים) דואג למסמס כל סיכוי להחזיר לאדם שנפגע את כבודו, דוחף לעמ’ 18, מקטין פונטים, מסרב להתנצל אלא רק “מבהיר”. גועל נפש של ממש. אני אחזור לדוג’ של רביב דרוקר שתיאר בבלוג שלו אחרי “הפשרה” כמה הוא נפגע ואיזה עוול נעשה לו ואיך רק בגלל שאין לו כוחות נפשיים הוא לא לוקח את זה קדימה ומסתפק בהבהרה. את נוני זה בטוח הצחיק. אולי גם לוחמי צדק כמו יהודה נוריאל שמתפרנסים ממנו.
אדם תמים היה אומר שאולי תלמדו מאדלסון ולאודר קצת צניעות שתביא אותכם לעבודה מקצועית טובה יותר לטובתכם ולטובת כולנו. אדם ריאלי צופה בחינגת הרחמים ושביעות הרצון העצמיים ומסתפק בלמלמל “על דאטפת אטפוך”.
ואגב, ההערה שלך על הגישה החלבית לבן דב מראה יותר על הכנסת המציאות בכוח רב למסגרת שכבר יצרת. היה קונסנזוס מוחלט בקרב כל מאמרי הביקורת היום שזה היה מאד אגרסיבי אבל שוב, יש לנו תיאוריה ומה משנות העובדות. זו הרי “העבודה העיתונאית” ואף אחד לא יאמר לנו אחרת.
נניח, אבל נניח, שבאמת העיתונאי טעה ושידר עובדות שגויות.
האם זה לא מפחיד, שיום אחד אתה עלול לחטוף או גיבוב של שקרים בטלויזיה שמשמיצים אותך בלי שום יכולת להתגונן ? האם לא מפחיד שגם כאשר מדובר בכתבה מוטה, העיתנואי תמיד יוכל להתגונן בכך שהוא רק שידר מה שאנשים אמרו ושהוא פעל ב”תום לב” ?
למען האמת ממש לא ברור לי ממה אני צריך לפחד יותר. האם מזה שכנופיה שמאלנית השתלטה על התקשורת באופן מוצהר, או שמיליארדר בעל מניות מאלץ את כלי התקשורת שלו לנהוג בהגינות אם דיווחו על שטויות.
שאלת המפתח היא אם מדובר בהוצאת דיבה, או מדובר בכפיה של התנצלות מפוברקת. שני הצדדים מפחידים באותה מידה.
חוץ מה”אוי אוי אוי” שבכתבה זו, ובאינפור הכתבות הדומות לה אין שום דיון ענייני מי צודק.
1. הוא לא התפטר. הוא שידר שם היום, את מהיום למחר.
2. התוכנית שלו ביום שישי היתה אמורה לרדת ממילא.
2. הכתבה בגלובס שלינקקת אליה הוכתבה/נכתבה ע”י גורמים בערוץ 10
זה שקרים ודיס אינפורמציה כדי להוציא מהמדינה כמה שיותר עקב ה”מעבר” לירושלים
*היום שהיה
אני רוצה להבין: אם המידע שפורסם היה לא נכון – מה הבעיה עם התנצלות. אם המידע היה נכון – שתקומו ותגידו שהכל אמת.
אבל גם להודות שהמידע לא נכון וגם לא להיות מוכנים להתנצל? תגידו, אתם לא חושבים שהגזמתם?
תקומי ותגידי ככה: אני מוכנה שיכתבו עלי שאני מושחתת ונוכלת בהסתמך על שיחות עם יריב מקצועי זה או אחר שלי, ואחרי שיתברר שמה שכתוב לא נכון – שלא יתנצלו על כך כי חופש העיתונות גובר.
אחרי שכל אחד יגיד את זה שהוא מוכן שיעשו את זה לו – תהיה לו זכות להסביר למה על אדלסון מותר לכתוב שקר, להודות שזה שקר – ולסרב להתנצל. ואגב, היו התנצלויות יותר משפילות. אבל אם טועים צריך לשלם את המחיר. והמחיר הפעם היה די זול
“באשר לחוב הנטען של 400 אלף דולר לאותו עובד לשעבר גם לסיפור זה אין כל בסיס במציאות” – איך אין לסיפור בסיס במציאות? הרי כשהסיפור סופר, אותו עובד שרואיין אמר זאת. רק מאוחר יותר, זמן מה אחר כך (אולי כבר אחרי השידור של הכתבה?) העובד חזר בו.
“באשר לחוב הנטען של 400 אלף דולר לאותו עובד לשעבר גם לסיפור זה אין כל בסיס במציאות” – איך אין לסיפור בסיס במציאות? הרי כשהסיפור סופר, אותו עובד שרואיין אמר זאת.
רק מאוחר יותר, זמן מה אחר כך (אולי כבר אחרי השידור של הכתבה?) העובד חזר בו.
על פי הקטע המצורף מסתבר שהסיפור לא היה ולא נברא
אז אם טועים מתנצלים ! למה לא להתנצל ?
האם הסיבה האמיתית לכל הרעש שנוצר
זה שוב אותה תקשורת שמאלנית שמבקשת לנגח אישים מהימין ?
בקיצור לא שכנעתם בצדקת דרככם !
כי כאשר עיתונאי עובד ומראיין אדם ועושה את הבדיקות שהעיתונאי עושה, אז בדרך כלל אם המרואיין חזר בו אחר כך, זה מטיל ספק במרואיין ולא בעיתונאי. זה נקרא תום לב.
מעבר לכך שכבר הכותרת שלך הופרכה (היו, ישנן ויהיו התנצלויות חריפות יותר), הרי שבכל הפוסט חסר דבר נורא בסיסי – זכותו של אדם שלא להיות מושמץ.
את מציינת שמניסיונך, מערכת המשפט מגינה על העיתון (או המשמיץ, תלוי בנקודת המבט) הרבה
יותר מאשר על נשוא הכתבה, ומחברת זאת לדבקות המערכת ב”חופש הביטוי. אולי. מזווית שנייה זה יכול להיראות כמו הגנה של המערכת על בעל הון (בעלי העיתון ואנשיו), מפני אזרח חלש (מה לעשות, בדר”כ בעלי עיתון הם עשירים בהרבה מנשואי כתבותיהם – מקרה אדלסון הוא החריג).
המקרה של אדלסון, ובניגוד אלייך, אין לי בדל של מושג כמה מהכתבה הזו מדוייק, וכמה מתוכה הוא שחזור של ימי הזוהר של “כל העיר” משנות ה90 (שהתפרסם ברצף של הפסדים מביכים בתביעות דיבה וחשיפות של רמת תחקירים נמוכה, שהפכה אותו לכלי לפרסום תחקירים שרשת שוקן העדיפה שלא יתפרסמו ב”הארץ”, אלא במקומון של הרשת – גם שם רותי יובל הייתה העורכת, אגב…). מה שאני כן יודע זה שיש חשיבות שכלי תקשורת לא ישמשו ככלי להתנקשות באופיו של אדם, רק בגלל שהוא מייצג אג’נדה שהם לא מזדהם עימה. אדלסון תומך בנתניהו, והקים עיתון שתומך בקו שרוב מוחץ מהעיתונאים בארץ, מתנגדים לו בכל ליבם. זוהי זכותם, כמובן – אבל כאשר הם מנסים להתמש בשופר שברשותם כדי לשדר תחקיר שאדלסון רואה כמשמיץ – שיקחו בחשבון שבניגוד לאזרח המושמץ הממוצע (ובכל יום יש קרבנות של פרסומים לא מדוייקים בכלי תקשורת שונים בארץ, שאין להם שום דרך להגן על שמם הטוב), לאדלסון יש האמצעים להאבק על שמו הטוב, ובמקרה כמו שלנו – גם לכפות התנצלות על הגורם המשדר.
עד כמה שאני יכול לשפוט – המקרה שלפנינו הוא ודאי לא “מכה למקצוע העיתונות”. הוא גם לא בשורה לציבור, למרבה הצער, כי לרובנו (טוב, לכולנו) אין את העוצמה הכלכלית של אדלסון, זו שהבטיחה שאלה שאותם ראה כמשמיצים, ייאלצו לחזור בהם מפרסומם (ולא במודעת הבהרה מתחת למודעת האבל).
בסופו של יום מדובר בעוד סערה חסרת משמעות במדמנה של הביצה התקשורתית בארץ, שהשוחים בה חושבים שהמתרחש בה הוא הכי חשוב לכולם – והסיקור הוא בהתאם לכך…
90 אחוז מהציבור כלל לא מודע לשידור בערוץ 10, ולא במקרה…
אני חולקת עליך. חושבת שזו ההתנצלות הכי חריפה. זה שיש אנשים אחרים שטוענים שהיו התנצלויות אחרות חריפות גם הן, לא שומט את הקרקע מתחת לטיעון שלי. זו דעתי. אגב, במקרה שהוזכר לגבי טענות של אולמרט נגד אותו כתב בירושלים, ההבדל הוא שעורכיו שם חשבו שעבודתו היתה לא תקינה. כאן יש לך מערכת שלמה שהיתה מוכנה ללכת עם זה עד הסוף. הם גם היו מוכנים ללכת לבית משפט אם צריך.
ודאי שהיו מוכנים ללכת לביה”מ – לא הם היו נאלצים לשלם…:)
גם אני מוכן להלחם על עקרונותיי עד הסוף – בתנאי שאם אצטרך לתת את הדין, את תשלמי את החשבון…
יש משהו נורא-נורא לא הגיוני בהנחה שלאודר חייב להסכים לשלם כסף רק בשביל לשמור על האגו של מערכת החדשות של ערוץ 10. אותם אנשים ממש, שהעניין העקרוני של “לא להתנצל בשום פנים” היה קריטי עבורם, הם-הם אלה שהסבירו לנו שמותר לנו למחול על כבודנו ולהתנצל בפני התורכים על שכאשר ניסו להרוג לוחמי שייטת, הגנו אלה על עצמם, וסירבו להיהרג כמו יהודים טובים…
אותם עיתונאים אמיצים ונחושים, רשאים בהחלט לקום ולפרסם מחדש (הם הרי התפטרו, לא?) את אותם דברים, ולהגיד לשלדון “תבע אותנו”. נראה אותם. נורא קל לזרוק בוץ כשיש מישהו אחר שמשלם ת’חשבון.
יפה שהזכרת את הכתבה על אולמרט – אני דווקא זכרתי כתבות שהיו שם על נמרודי ועל ביבי (סליחה, על סוכן ה-CIA ג’ון ג’יי סאליבן ג’וניור, הידוע בכינויו המחתרתי-נורא בנג’מין ניתאי…). כך או כך, מפעל עיתונאי מפואר לא היה שם – אבל בהחלט היה שם מערך מסודר לסגור חשבונות עם יריבים עסקיים ופוליטיים של בעל הבית, מבלי לסבך את ספינת הדגל (הארץ) בברדק משפטי.
אני שב ואומר, אין רווח גדול לעם ישראל מהסיפור הזה כיוון שרוב עם ישראל לא באמת מחזיק משאבים שיאפשרו לו לאיים ברצינות בתביעה כנגד כלי תקשורת – אבל אצלי באופן אישי הסיפור העלה חיוך קל של שמחה לאיד. פעם אחת הם מרגישים את אותו חוסר אונים שחש כל מי שכלי תקשורת סימן אותו, מסיבה כלשהי (ולא, לא כל חשיפה, היא כתבה עיתונאית נקייה מאינטרסים. זו שעסקה בשלדון אדלסון בוודאי שאינה אחת כזו).
מה זה חשוב אם ההתנצלות הזו משפילה או לא? מה שחשוב האם הם אמרו אמת או לא. אם כל כך קל להגן עליהם כמו שאת מציגה, למה רון לאודר בחר לפרסם התנצלות, התנצלות בטח לא מועילה למוניטין של ערוץ 10.
כנראה שלדעת רון לאודר לא ניתן להגן על הכתבה בבית משפט, ולכן הוא ראה לנכון לפרסם התנצלות. מאחר והערוץ בבעלותו והוא זה ישלם את נזקי התביעה. האם הזכות הזו לא שמורה בידיו? אם לא בידיו, בידי מי? לכל עיתונאי יש זכות וטו על התנצלות של בעלי הערוץ?