הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
פוסט שלי שהופיע אתמול באתר סלונה:
קיץ 2012 עושה לשלי יחימוביץ’ טוב. הסקרים הפוליטיים מוכיחים שהיא על הדרך הנכונה. הציבור הישראלי מקשיב לה, מעריך את הנחרצות, את ההתמדה ומפלגת העבודה עולה בסקרים. בסקר שהתפרסם בשישי שעבר ב”ידיעות אחרונות היא אפילו עברה כבר את ה 20 מנדטים, והראתה לליכוד ולראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיא בהחלט יריבה ראויה.
גם במשרד ראש הממשלה שמו לב לכך. הגרפים ועליהם מפלגת העבודה התחילו לרצד להם מול העיניים. האיש המוביל את המדינה, שידוע כמכור כבד לסקרים, התייחס אליה ליחימוביץ’, לראשונה באופן ישיר באחת מן ההודעות לעיתונות: “הצעותיה של יחימוביץ’ יושמו ביוון ובספרד והתוצאה ידועה. ניהול הכלכלה האחראי של ראש הממשלה הציל את המשק הישראלי מהקריסה הכלכלית העולמית. בזמן שבעולם האבטלה תופחת לממדי ענק בישראל נוספו כ 300 אלף מקומות עבודה”.
ההודעה הזו, לכאורה סתמית ורגילה, מלמדת על שני דברים. האחד, אם ראש הממשלה מתייחס בהודעתו הכלכלית אליה, זה אומר שהיא היריבה. הפרק של שאול מופז ומפלגת קדימה נגמר מבחינתו. הם לא יעד למסרים. הציבור לא רואה בהם אלטרנטיבה. יחימוביץ’ תהיה המותקפת המרכזית שלו כמי שעשויה להיות מגנט הקולות הצפים. היא הצ’ילבה לעונת הבחירות הקרבה. הדבר השני, אחרי שבועות ארוכים של עיסוק בשוויון בנטל, נושא ממנו התרחקה יחימוביץ’, הנה היא הצליחה להחזיר את סדר היום הציבורי למקום בו נוח לה. פלסנר, צבא, חרדים אאוט. מע”מ, דיור, מעמד הביניים אין. (ודוק, הנושאים הכלכליים לא באמת ירדו מסדר היום, אבל בשל הדדליין החוקי שנוצר, נושא השוויון בנטל הצליח להשתלט עלינו מאז ראשית מאי).
אבל האם יחימוביץ’ באמת מאמינה בעצמה שהיא מתאימה לראשות הממשלה? היא שבה ואומרת זאת, ובכל זאת- יש נורה קטנה ברקע /שמהבהבת כל הזמן ורומזת, שאולי יחימוביץ’ ממשיכה להגיד שהיא בדרך לראשות הממשלה, אך לא רוצה להגיע לשם. הנורה הזו נדלקה אצלי, כיוון שלצד הסקרים המחמיאים למפלגת העבודה, התפרסם סקר נוסף במעריב ועל פיו מעט מאוד אנשים סבורים שהיא מתאימה לראשות הממשלה (6%). איך מסבירים את הפער הזה? אנשים רוצים באידיאולוגיה של מפלגת העבודה, אך לא ביחימוביץ’? והרי זו היא שמכתיבה שם ההשקפה. בפאזל הזה חסרים כמה חלקים.
קדנציה קצרה מדי כיו”ר האופוזוציה
חלק חסר אחד נעוץ בהיצמדותה של יחימוביץ’ לנושאים כלכליים בלבד. האם היא רוצה להיות ראש-ממשלה, כשהנושא הכלכלי-החברתי הוא הבלעדי, ואין בלתו? האם תמשיך להקפיד לטפל רק בנושאים חברתיים-כלכליים, או שמא ראש-הממשלה לעתיד צריכה לדון גם ביחסי דת ומדינה (כלומר, שוויון בנטל), אפליית ערבים (כלומר, ספין השוויון בנטל), יחסי החוץ של המדינה ובעיות בטחוניות? כששר האוצר מחליט על העלאת מע”מ (עסק בזוי, ללא כל ספק) יחימוביץ’ ממהרת עם תגובה. כששר החוץ של ישראל מתבטא בגזענות יחימוביץ’ נותרת אדישה. והדוגמאות לכך רבות.
חלק נוסף החסר בפאזל: מדוע ויתרה בקלות כה רבה על תפקיד יו”ר האופוזיציה? ככל שמצבה של קדימה ברור לעין כל, לא נותר כמעט אדם החושב שמופז מתאים למלא את תפקיד יו”ר האופוזיציה. אפילו חברי מפלגתו מבקשים להדיחו מראשותם. ורק יחימוביץ’ החזירה לו את התפקיד על מגש של כסף.
מדוע לא נלחמה (כמו שהיא יודעת להילחם) כדי להעמיד לצידה עוד שלושה ח”כים שיבטיחו לה את רוב חברי האופוזיציה כדי להישאר בתפקיד? להזכיר, כיו”ר האופוזיציה, היא זכאית לקבל תדרוכים בטחוניים, להיחשף לחומר מודיעיני, להיפגש עם מנהיגים זרים בהתאם לפרוטוקול. כבר ביום ראשון הקרוב, יגיע מופז כיו”ר האופוזיציה לפגישה חשובה עם מיט רומני, מי שעשוי להיות בנובמבר נשיא ארה”ב. לא פספוס למי שרוצה להיות ראש הממשלה?
מסביבתה של יחימוביץ’ נמסר לי שפגישה עם מיט רומני תהיה ככל הנראה (עניין של לו”זים, לא סופי, אבל יש רצון לפגישה משני הצדדים). גם בנושא תפקיד יו”ר האופוזיציה חוזרים ואומרים לי שאני טועה בגדול. שח”כ זהבה גלאון ממרצ לא היתה תומכת בה אוטומטית, שגם אנשי האיחוד הלאומי לא נתנו את הסכמתם, שכדי להשיג שלושה ח”כים מקדימה שיעמדו לצידה היא צריכה היתה לעשות תרגיל פוליטי, שסיכויי ההצלחה שלו נמוכים ושהיה מציג אותה באור לא טוב.
אני מודה שלא השתכנעתי. תרגילים פוליטיים לא זרים לה, ח”כ גלאון לא קיבלה כל פניה ממנה ויתכן שהיתה תומכת. לרבים אחרים בכנסת יש אינטרס שמופז לא יקבל בחזרה את תפקיד יו”ר האופוזיציה והאינדיקציה החשובה מכולם: יחימוביץ’ כלל לא ניסתה להשאיר את התפקיד אצלה.
אז מה המסקנה? למה היא מתרחקת מתפקידים מדיניים, בולטים, עם מעמד פורמלי חשוב? אולי יחימוביץ’ לא באמת רוצה להיות ראש ממשלה?
למרות הניסיונות החוזרים שלך להציג את יחימוביץ באור שלילי זה לא יעזור לך, בסופו של דבר היא תיבחר לראשות הממשלה. את אומרת דברי פרשנות ולבסוף ההפך הוא זה שקורה. בתקופה של מהלכים פוליטיים שליליים שבמרכזם אין שום ערך אלא רק האחזות בתפקיד, שלי לא הרשתה לעצמה להיכנס בעצמה לבור הזה ולכן ויתרה על יו”ר האופוזיציה, מתוך שיקול פוליטי ארוך טווח(ונכון לדעתי בהתחשב בסיטואציה). מה שאת מציגה כחולשה וויתור על יו”ר האופוזיציה אני רואה כהתרחקות מכוונת מתרגילים מסריחים. ולגבי היחס בציבור כפי שהוצג בסקר(רק 6 אחוז רואים בה ראש הממשלה) זה לחלוטין מפני שהיא אשה ולא ביטחוניסטית , וגם זה יכול להשתנות תפיסתית עד הבחירות בעיקר על ידי כך שמפלגת העבודה ויחימוביץ יהיו חייבים לשים בצמרת לצידה אנשים בעלי שם מהתחום המדיני-ביטחוני.
וזה בדיוק מה שאני מנסה לומר. הרי יש לה ידע בכל תחום. היא אישה מבריקה, ללא ספק. למה היא צריכה לקשט בבטחוניסטים לצידה? היא לא צריכה. שתגיד כבר מה שהיא חושבת ומה שהיא יודעת. בדיוק כפי שהיא תוקפת את הנושאים הכלכליים-חברתיים ואוכלת הרבה פוליטיקאים אחרים בלי מלח, שתתכבד ונשמע גם את דעותיה המדיניות.
שלי יחימוביץ’ עובדת באופן מחושב, ובהתאם למצב בשטח.
זה מצוין מבחינת קהל הבוחרים שלה שהיא לא עושה תרגילים מסריחים, ומשאירה את הסירחון כעת לביבי.
בואי נחזור ל-1996:
את זוכרת כמה אנשים ראו את בנימין נתניהו מתאים לכהונה כראש ממשלה שנה לפני הבחירות, כמה ראו אותו מתאים חצי שנה לפני הבחירות, כמה ראו אותו מתאים 3 חודשים לפני הבחירות, כמה ראו אותו מתאים 3 ימים לפני הבחירות, וכמה ראו אותו מתאים ביום הבחירות?
תסתכלי על ביבי של 1996 מול ראש הממשלה הבלתי מעורער שמעון פרס, ותראי את שלי מול ביבי.
במקומך לא הייתי נסחפת עם הציונים המאוד גבוהים ללא עושה תרגילים מסריחים. וחוצמזה, אם תרשה לי, החוק מאפשר בצורה מפורשת ליותר ממחצית חכ של האופוזיציה למנות יו”ר אחר. לטעמי, החוק הזה מתאים בדיוק לימים הפוליטיים הנוכחיים. עם כל הכבוד, מופז ויתר על הג’וב הזה כשהצטרף לממשלה. איזה אופוזיציה הוא בדיוק מהווה? מטעמי דמוקרטיה, היא צריכה להיות שם ולא באמצעות תרגיל מסריח אלא באמצעות מהלך גלוי ונחוש. זה כבר נגמר כי ההזדמנות חלפה. אבל זו דעתי.
כנראה שאת יכולה להצביע על תרגיל מסריח אחד או שניים של יחימוביץ. אחרת לא מובן מדוע את “לא נסחפת עם הציונים המאוד גבוהים”…
כי כשהיא אמרה שהיא לא מעורבת בפילוג בקדימה בזמן שהיא ישבה עם נינו בדיקסי וניסתה לשכנע אותה ואת נחמן שי לפרוש לליכוד עם הנגבי ואח”כ להצטרף לעבודה- זה היה ניחוח שושנים.
ביבי של 96 הביע את דעתו גם התחום המדיני וגם בתחום הכלכלי. שלי נמנעת מלהביע דעה בראשון , זה חמור מאד שבהתחשב לזה שהתחום הזה הוא כל כך מרכזי בחיינו.
לא הרי דעתו של ביבי ב-96′ כדעתו של ביבי ב-2003, ולא הרי דעתו של ביבי של 2003 כדעתו של ביבי ב-2012. לא הרי הצהרותיו ב-95′ כנגד הסכמי אוסלו, כ-96′ בה החזיר את חברון. לא הרי מה שכתב בספרו “תחת השמש” כמה שאמר בנאום בר אילן. ולא הרי הבטחותיו להעלות מיסים כמעשיו להורידם. ודיבוריו על גיוס חרדים כמעשיו ההפכיים. אין לך ביבי של אתמול שצורתו תדמה לביבי של היום.
למאמיניו קשה קצת לקבל את האמת הזו, וחבל. כי הרי בכל זאת ביבי ואמת, שני דברים שונים הם.
ניתוח יפה ודי מדוייק – אם כי מרבית הפרשנים שוכחים לקחת בחשבון את נקודת הפתיחה המאוד בעייתית של יחימוביץ’ כיו”ר מפלגה:
א. מספר מנדטים אפסי.
ב. דימוי מפלגתי ברצפה וחסור שיתוף פעולה (בתחילת דרכה) של מרבית הסיעה.
ג. חוסר ניסיון בתפקיד שדי “נכפה” עליה מתוקף האירועים (פרישת ברק).
ד. אופוזיציה מפולגת ובמיעוט קבוע בכנסת והמקשה מאוד על יצירת פרופיל תקשורתי מספק.
מעבר לכך ומה לעשות – יחימוביץ’ מייצגת בתנועה העבודה את הזרם שכונה פעם “אחדות העבודה” והוא שמאלי בתפיסת עולמו החברתית, אבל מרכזי בתפיסת העולם המדינית ובוודאי שלא שמאלי כמו מר”צ וכו’. מכאן, שהיא חייבת לצעוד מאוד בזהירות ובכדי לא לגרום לסערות פנימיות בקרב הזרמים השמאליים-מדיינים יותר בתוך מפלגתה וגם בקרב מצביעי קדימה שהם יעד אסטרטגי.
בהתחשב בכל אלו ועם כל ההסתייגויות המוצגות בניתוחך – אני דווקא חושב שהיא עושה עבודה לא רעה ונוקטת באסטרטגייה הכמעט (דגש – הכמעט) יחידה שאפשרית עבורה ומצליחה בהחלט למצב מחדש את מפלגת העבודה כמפלגת שלטון המייצגת חתך רוחבי עמוק בחברה הישראלית ועל ציר דו-ממדי של חברה ומדינה.
תזכרי, שכל הזמן הזה היא והמפלגה עובדים בטירוף מוחלט ומאחורי הקלעים להכנת תשתית יום בחירות לשיגור מיידי … תשתית זו למעשה כבר קיימת וכיום העבודה הנה היחידה שמוכנה לבחירות בעוד חודש ללא הרבה מאמץ וזה ישתקף היטב בקלפי.
סבבה. היא כבר ביססה את מעמדה האידיאולוגי בתחום החברתי-כלכלי. כולם כבר יודעים ומבינים, גם מה הן עמדותיה וגם שהיא היתה הראשונה וכו’ וכו’. גם מנהיגותה בתוך המפלגה כבר לא נמצאת תחת ערעור. לא הגיע הזמן לגלות לנו מה דעותיה המדיניות? חוץ? בטחון? אגב, זה רק עשוי למשוך יותר קולות מרכז, לא? (אם באמת היא לא שמאל שמאל בדעותיה…)
לא.
כי כמו שכתבתי במקומות אחרים והיא מבהירה בעצמה – ההתעסקות הרבה מדי בתחום המדיני גרמה נזק חברתי אדיר והגיע הזמן להחזיר אותו למרכז הבמה.
בפרט, שהיא אומרת אתה האמת שכל סקרי העומק מראים: רוב הציבור בישראל (מעל 70%) מבינים את המחיר ומוכנים לשלמו בעבור שלום עם הפלסטינים וזה כבר מזמן לא מעניין אף אחד (לא סתם מימין מרצ ועד שמאל הליכוד כולם אומרים אותו הדבר בעצם). פשוט ממתינים למנהיג שיביא את ההסכם ובכדי לאשררו … כיום, המנהיגים משני הצדדים (ישראל ופלסטין) לא מעוניינים לעשות זאת. אין באמת על מה לדון בהקשר הזה.
לגבי קולות המרכז, זה לא פשוט כמו שזה נשמע ובפרט שמרבית קולות המרכז שאת מסמנת הם בכלל מרכז ליברלי-כלכלי ולא מדיני (שוב, הבדל מהותי בין הרצף החברתי ולמדיני) ולפיד זוכה להם והיות והוא מייצג אותם הרבה יותר טוב ממפלגת העבודה\יחימוביץ’ שלמעשה בכלל לא מדברת אליהם. זה גם מסביר את כול ההתלבטות האין סופית של הפרשנים הפוליטיים שלא מבינים את המפה החדשה ובגלל שהם מתעלמים מן הציר החברתי-כלכלי.
זה פשוט כשל בסיסי בהבנה של מיפוי פוליטי מתחום הכלכלה הפוליטית (מתוך מדע המדינה ולא מתוך מדע הכלכלה).
אז זהו , שהיא כן שמאל שמאל בדעותיה(מי שקרא ראיונות עבר שלה יודע) פשוט היא מפחדת לצאת מהארון כי היא יודעת שזה יוריד לה הרבה מנדטים.
השמאל הקשה מצד אחד מאשים את יחימוביץ בתחנפות למתנחלים (כשבסך הכול קראה וקוראת לא לשסות ציבור בציבור), המרכז ימין של קדימה ופורשי בית”ר לגרורותיהם השונות מאשים אותה שהיא שמאל – שמאל, ורק הציבור כשהוא נשאל בסקרים למי הוא מאמין יותר, עונה חד משמעית שלי יחימוביץ. כך גם בקרב מצביעי ליכוד.
אז נכון שבשאלת ההתאמה לראשות הממשלה עדיין קיים בסקרים פער בינה לבין ביבי, אבל אסור לשכוח שהוא בכל זאת ראש ממשלה מכהן כבר למעלה מחמש שנים לסירוגין. הניקוד בחוסר ההתאמה לא אמור כלל להשליך על יכולתה להרכיב את הממשלה הבאה, ולנהל את המדינה ביד רמה. עשו זאת לפניה חסרי ניסיון בטחוני כדוגמת אובמה ובלייר, וכמנהיגים שבאו מרקע אזרחי הם התגלו כדי ראויים.
וצודקת שלי, כשהיא חוזרת ומציבה את הנושא החברתי – כלכלי בראש סדר העדיפויות, משום שבנושא האירני למשל יש הרבה שיקפצו להשמיע את דעתם. מה שחשוב הוא מה שהיא תעשה כראש ממשלה. ובזה אין כל ספק: סדר יום חברתי – כלכלי חדש, לצד חידוש התהליך המדיני, וניהול ענייני המדינה בצורה נבונה, שקולה ונטולת יצרים משיחיים.
לא ראינו את ביבי בעל הניסיון הבטחוני, יודע ממש מה לעשות עם רצח הישראלים בבורגס מעבר לאיומים. לא ראינו אותו נוקף אצבע בכל סבבי הטילים שהיו מרצועת עזה. לא ראינו תגובה שלו לטבח באיתמר. לשחיטת הישראלים ליד אילת. לא ראינו את הרקורד הבטחוני המרשים שלו בא לידי ביטוי בכמעט שלושים! ישראלים שנרצחו כאן באירועי טרור במשמרת שלו, ולא את הניסיון המדיני העשיר שלו בבלימת הגל האנטי ישראלי בעולם, בכינון דיפלומטיה ברת קיימא עם בעלות ברית חשובות כדוגמת טורקיה וירדן.
לכן, אם כל הכבוד לביטחוניסטים ובעלי הניסיון המדיני, זוזו הצידה ותנו למישהי חדשה ורעננה לנהל כאן את העניינים.
ואסור לשכוח עוד דבר. שמי שנבחר זה לא מי שיש לו מנדטים אלא מי שמצליח להרכיב גוש יותר גדול. אם נצא מנקודת הנחה שש”ס תלך עם ביבי(בעיקר אחרי שנשכב על הגדר בשבילה עם השיוויון בנטל) אז אני לא רואה עם מי יחימוביץ’ תרכיב גוש שיכול להתחרות בימין.
ש”ס לא בהכרח תלך עם הליכוד. היא תלך עם הקואליציה. הם מוכנים לעשות הכל ולא להיות באופוזיציה. כל השאר זה משני.
וגם את זה אסור לשכוח: יכול להיות שש”ס תלך עם ביבי (עיזה עיוורת), אבל מי שמשוחח בתקופה האחרונה עם בכירי יהדות התורה שומע מהם כי האופציה של תמיכה ביחימוביץ על השולחן.
החרדים מבינים היום יותר מתמיד כי עם ביבי לא ניתן לעשות עסקים. ומי שמזגזג היום לכיוונם, יזגזג מחר לכיוון השני.
עכשיו תעשה את החשבון, ותראה כי 5 המנדטים האלו יכולים לשנות את כל התמונה.
ולי בכל זאת הצליחו לגרום לחשוב על איראן ואני נזכרת בציפי לבני שאמרה אחרי מלחמת לבנון השניה שהיא היתה נגד, אבל כשהצביעו לא היה לה נעים להתנגד. ועכשיו שלי מתרחקת
גם לגבי ציפי אני אזכיר לך עד כמה הזכרון של הציבור קצרצר: במלחמת לבנון השניה היא הייתה חלק בלתי נפרד מן השלישיה הקובעת. בוועדת וינוגרד כשהתבררו מימדי הכשלון והאסון, היא התנערה וברחה מאחריות.
בעופרת יצוקה, היא גם כן הייתה חלק מאותה שלישיה. כשהתבררו מימדי ההצלחה היא נדחפה בכוח לזירת התהילה, והתגוששה ללא הרף עם אולמרט מצד אחד ובעיקר עם ברק מצד שני על תואר השקול והנבון. מי הביא להחלטות חכמות ומי לא.
באשר לתהליך המדיני: כאן כבר ניתן להסתמך על מזכירת המדינה לענייני חוץ של ארצות הברית הגב’ קונדוליסה רייס שטענה לאחרונה בספרה כי לבני טרפדה לאולמרט את התהליך משיקולים אנוכיים.
ומה באשר לדיפלומטיה המפוארת של שרת החוץ לבני? כאן כבר ניתן למנות רשימה שלמה של מדינות שהיחסים הדיפלומטיים עימן עלו על שרטון בתקופת כהונתה של הגב’ לבני: ונצואלה, ירדן, מרוקו, טורקיה, ועוד מדינות רבות.
אז נכון שעל יד מופז היא נראית כסיפור הצלחה, אבל כעת היא על יד רמון ושניהם לא נראים משהו…
הזיכרון הסלקטיבי שלך מקסים.
במלחמת לבנון כשלבני ניסתה ליזום דיונים על אסטרטגיות יציאה לא הקשיבו לה עד שלבסוף פעלה עם לשכת רה”מ בגיבוש 1701 כמוצא שהיה הרע במיעוטו.
עופרת יצוקה להזכירך, היה מבצע בעיצומה של מערכת בחירות. ברק רצה לסיים את המבצע כמה שיותר מהר כי איבד מדי יום תמיכה של מצביעים ערבים. אולמרט ולבני רצו להמשיך עד להפלת החמאס.
לגבי ספרה של רייס היא אכן רשמה כי לבני ציינה בפניה שלאומרט אין גב פוליטי למהלכים שהציע. “שיקולים אנכיים” זו כבר פרשנות, שלא לומר עיוות שלך.
באשר לפעילות דיפולמטית.
ראשית, היחסים עם מרוקו נותקו בשנת 2000. היחסים עם ונצואלה וטורקיה אכן התדרדרו בעקבות עופרת יצוקה (ארדואן ראה עצמו מתווך בין ישראל לסוריה ולפלסטינים ונפגע כשלא ידע על המבצע. ונצואלה וצ’אווס זה כבר סיפור גיאו פוליטי שקשור לארה”ב).
אך להזכירך, בעקבות עופרת יצוקה הגיעו לפה יחדיו ר”מ בריטניה, קאנצלרית גרמניה, נשיא צרפת ור”מ צ’כיה (שהייתה הנשיאה התורנית של האיחוד) והביעו תמיכה בישראל ופעילותיה.
זכור לך מקרה גיבוי דומה ב3 ומשהו שנים האחרונות?
בינתיים, אפילו מיט רומני לא מעוניין לפגוש את יחימוביץ’…
נראה לי ששלי יחימוביץ נוהגת בתבונה כשהיא לא מתבטאת בתחום המדיני. הציבור שבע מהתבטאויות שברובן לא מביאות לשום מקום. פוליטיקאים (לא מנהיגים!) מדברים בלי סוף ומביעים עמדות וגם מערפלים אותן ומטשטשים אותן. הציבור שם לב לזה. ראש הממשלה מתבטא בלי סוף והציבור לא כל כך מאמין להתבטאויותיו.
נראה לי ששלי יחימוביץ ממתינה להביע את עמדותיה כשהדבר יידרש. זה יותר חכם מאשר לקפוץ בכל הזדמנות ולהשמיע עמדות או איומים.
אני מעריך אותה כאשה חכמה. הרבה יותר מרבים מחברי הכנסת.
לגבי הויתור על תפקיד יו”ר האופוזיציה, אני חושב שהשיקול שאת מציגה הוא לא הוגן.
הרי הפער בין מפלגת העבודה לקדימה הוא לא שלושה מנדטים (היום, אחרי הפרישה של ברק ולפני הפיצול בקדימה ולפני הבחירות הבאות, הוא עומד על עשרים מנדטים). שלושה מנדטים הוא הפער בין קדימה, לבין כל שאר חברי האופוזיציה גם יחד.
ראש המפלגה הגדולה ביותר שאינה בממשלה, הוא ראש האופוזיציה בברירת מחדל. רק מה – המחוקק מבין שזה לא בהכרח המצב הטבעי, ואמר שאם המפלגה הגדולה ביותר לא מייצגת את האופוזיציה, יכולים רוב חברי האופוזיציה להחליף אותה.
איזה רוב כזה יש לעבודה? היא צריכה לגייס את מרץ, את כל המפלגות הערביות, את האחיוד הלאומי (!) וחלקים מקדימה. יחימוביץ’ הייתה יכולה לנסות, וכנראה שהייתה מפסידה ומתבזה בדרך. גם אם הייתה מצליחה, יכול להיות שהייתה מתבזה בברית לא טבעית.
במקום זה, החליטו בלשכתה לא להכנס לקרב הזה, שיש בו יותר מה להפסיד מאשר מה להרוויח. אני לא בטוח שהם טעו. אם יחימוביץ’ הייתה נאחזת בקרנות המזבח ובכל זאת נגררת משם, היא הייתה מאבדת הרבה מהמוניטין שרכשה לעצמה בכניסה המכובדת והצנועה שלה לתפקיד.