תכנית ההיערכות, בניית אמון והתאמות של יאיר לפיד

יאיר לפיד הציג היום בערב את תכניתו המדינית

עיקרים (טקסט מלא אחרי הקיפול):

• אם יהיה נסיון לספח אפילו ישוב אחד באופן חד צדדי יש עתיד לא רק תפרוש מהממשלה – היא גם תפיל אותה.
• מהלך תלת-שלבי שבסופו היפרדות מוחלטת מן הפלסטינים והסדר רחב עם מדינות ערב המתונות.
• שלושת השלבים הם “שלב ההיערכות”, “שלב בניית האמון” והשלב הסופי, “שלב ההתאמות.”
• היערכות: ישראל תיסוג משטחים שאינם מחייבים פינוי ישובים  – תוך כדי הקפאת בניה מחוץ לגושי ההתיישבות.
• בניית האמון: ישראל תתכנס ישראל לגושי הישובים תוך פינוי ההתנחלויות המבודדות. במקביל, שיחות ישירות בתיווך אמריקאי על הסדר קבע
• התאמות: סידורי גבול סופיים וחילופי שטחים.
• אין שום סיבה להמשיך להקים התנחלויות באיזורים שלא ייישארו בתחומי מדינת ישראל בשום הסכם עתידי.
• מטרתם של המתנחלים: לחתור לכך שנעבור את נקודת האל-חזור ומטרתם הגלויה היא לבנות מספיק התנחלויות.  זוהי גישה אמוּנית. מבחינתם מדובר בצו אלוהי.
• אנחנו במשבר חסר תקדים ביחסינו עם ארה״ב. המשבר הוא תוצר של התנהלות בעייתית ולעתים מזלזלת מצידנו, אבל עדיין אפשר – וצריך – להחזיר את היחסים המיוחדים שלנו עם ארצות הברית למסלול.

נאום יאיר לפיד בכנס הרצליה, 8 ביוני 2014 (כפי שנשלח לכתבים לפני שנישא):

״נדמה לי שכל אדם באולם הזה מכיר בכך שהתהליך המדיני הגיע למבוי סתום. בזירה הבינלאומית אנחנו מפסידים ב-blame game, אבל אלמלא העימות המיותר שלנו עם האמריקאים, יש להניח שהיינו מצליחים להסביר לקהילה הבינלאומית את הסיבה לכך שאבו מאזן חושש כל הזמן מהתקדמות השיחות. הסיבה היא שאבו מאזן יודע היטב מה שישראלים רבים מעדיפים לשכוח – שהסדר מדיני הוא לא מחיר שאנחנו מוכנים לשלם, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

הסדר כזה ימנע את בידודה הבינלאומי של ישראל, יגביר את הבטחון האישי של כל אזרח, ייצור “בום” כלכלי שיקפיץ את התל”ג שלנו ויעלה באופן דרמטי את רמת החיים בישראל ומעל הכל – יסיר מעלינו את האיום של מדינה דו לאומית שהמשמעות היחידה של הקמתה היא סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית וחיסול הציונות.

כל אחת מהסיבות האלו בנפרד, ובוודאי שכולן יחד, מחייבות כל הנהגה ישראלית אחראית לא להרים ידיים. גם אם המתכונת הנוכחית נכשלה, אסור ליצור ואקום מדיני, מפני שכל ואקום סופו להתמלא והוואקום הזה יתמלא בטרור, בבידוד בינלאומי, בנזק כלכלי ובאיומים בטחוניים. עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לחזור לשולחן המשא ומתן, להדק מחדש את שיתוף הפעולה שלנו עם האמריקאים, ולצרף לשיחות גם את מדינות ערב המתונות כדוגמת סעודיה או מדינות המפרץ, המעוניינות ליצור איתנו ציר חוסם איראן.

כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להפסיק לדון בשאלה מה רוצים הפלסטינים, או איזה מין מתווכים הם האמריקאים, ולהתמקד בשאלה אחרת, חשובה הרבה יותר: מה אנחנו רוצים? מה רוצה מדינת ישראל?

התשובה בעיני היא שאנחנו רוצים שני דברים: בטחון והיפרדות.

הדבר הראשון הוא החשוב יותר. ההיסטוריה לימדה אותנו שיעור קודר: אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. כדי שיהיו לנו סידורי בטחון אמינים וקשיחים, אנחנו צריכים להשאיר בידינו את כל האפשרויות לפעול בשטח כדי לשמור על חיי אזרחי ישראל. בנושא זה אין מקום לפשרה.

הדבר השני, הוא שאנחנו רוצים ליישם את עקרון שתי המדינות ולהיפרד מן הפלסטינים. לא מסיבת נישואין אנחנו מחפשים עם הפלסטינים, אלא הסכם גירושין. אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשלוט ב-4 מיליון פלסטינים שבעוד דור יכפילו את מספרם. ישראל היא מדינה חזקה עם כלכלה חזקה, אבל אם לא ניפרד מהפלסטינים, נאבד גם את הזהות היהודית של מדינת ישראל וגם את היתרון היחסי שלנו על מדינות האיזור.

גורמי ימין קיצוני דוחפים אותנו לעבר רעיונות הזויים של סיפוח שיובילו אותנו אל האסון הקרוי מדינה דו לאומית. אני לא יודע אם מדובר בתרגיל ביחסי ציבור או בכוונה אמיתית, אבל אנחנו לא ניתן לזה לקרות. אם לא תוקם מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, במוקדם או במאוחר יבואו אלינו הפלסטינים, בגיבוי מלא של אומות העולם, ויאמרו לנו: “הבנו שאתם לא מתכוננים לתת לנו מדינה משלנו, אז תנו לנו לפחות להיות אזרחים של ממש.”

4 מיליון פלסטינים יבקשו מאתנו ביטוח בריאות וביטוח לאומי, חינוך ודמי אבטלה וזכות הצבעה. אם נגיד כן, נפסיק להיות מדינה יהודית. אם נגיד לא, נפסיק להיות מדינה דמוקרטית. שתי האפשרויות הרסניות ותפקידנו הוא למנוע מהן לקרות. אם יהיה נסיון לספח אפילו ישוב אחד באופן חד צדדי יש עתיד לא רק תפרוש מהממשלה – היא גם תפיל אותה.

אם אנחנו מסכימים על שתי מטרות העל שהצגתי כאן – הבטחון וההיפרדות – הרי שהדיון שאנחנו צריכים לנהל אינו אסטרטגי, אלא טקטי. אם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אם אנחנו יודעים מהי המטרה, כל מה שאנחנו צריכים הוא למצוא את הדרך היעילה ביותר שתוביל אותנו לשם.

הגיע הזמן שישראל תחליט מהם גבולותיה. אנחנו יכולים לשנות את ההיסטוריה, אבל לא את הגיאוגרפיה. השטח אינו עומד להשתנות. אין שום סיבה להמשיך להתחמק מהצורך לשרטט את גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל.

לסיבוב הבא של המשא-ומתן ישראל צריכה להגיע עם מפות מפורטות, שאנחנו נכין ושמבטאות הסכמה לאומית רחבה. המפות האלה יאפשרו לנו להגדיר מהלך תלת-שלבי שבסופו היפרדות מוחלטת מן הפלסטינים והסדר רחב עם מדינות ערב המתונות. שלושת השלבים הם “שלב ההיערכות”, “שלב בניית האמון” והשלב הסופי, “שלב ההתאמות.”

בשלב הראשון, “שלב ההיערכות“, תיסוג ישראל משטחים שאינם מחייבים פינוי ישובים, תוך שהיא שומרת על זכותה לפעילות בטחונית בכל שטחי הרשות. מהלך זה יתבצע תוך כדי הקפאת בניה מחוץ לגושי ההתיישבות.

בשלב השני – “שלב בניית האמון” – תתכנס ישראל לגושי הישובים תוך פינוי ההתנחלויות המבודדות. ישראל תשמור גם בשלב השני על זכותה לפעילות בטחונית בשטחי הרשות בעודה פורסת את סידורי הבטחון החדשים בתיאום עם האמריקאים. במהלך שלב זה יתקיימו שיחות ישירות בתיווך אמריקאי, ברמאללה ובירושלים, על גבולות הקבע.

בשלב השלישי, “שלב ההתאמות“, יבוצעו התאמות הגבול האחרונות בין שתי המדינות, כולל חילופי שטחים, ויחלו השיחות בנושאי הליבה.

המפה הסופית תהיה תוצר של משא ומתן שיש לנהל אותו כפי שמנהלים משא-ומתן במזרח התיכון: בחשדנות, מתוך תפיסה בטחונית נוקשה ולמול מבחני ביצוע קפדניים. המפות של שני הצעדים הראשונים, הן אינטרס ישראלי מובהק ואין שום סיבה שלא נתחיל לשרטט אותן כבר עכשיו. מרגע שיוצגו, נוכל לצרף להסדר גם את המדינות הערביות המתונות ולהפוך את ההסכם לאיזורי.

הסיבה לכך שהמפות האלה לא שורטטו עד עתה, היא שהן מגלמות בתוכן את הצורך להקפיא את הבניה מחוץ לגושי ההתיישבות. אלא שהקפאה כזו אינה איום עלינו, ואינה ויתור מצידנו. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. אין שום סיבה להמשיך להקים התנחלויות באיזורים שלא ייישארו בתחומי מדינת ישראל בשום הסכם עתידי, או להשקיע מיליארדים בתשתיות שאותן בסופו של דבר ניתן במתנה לפלסטינים. אני מעדיף להשקיע את הכסף בשיפור חייהם של ילדי ישראל, לא בשיפור חייהם של ילדי הפלסטינים.

מאז נכנסנו לממשלה, מפלגתי ואני מנהלים מאבק מתמיד, לעתים סיזיפי, נגד מגמות הבניה מחוץ לגושי ההתיישבות. אין לי שום בעיה עם הבניה בגוש עציון או בשכונת גילה אשר בירושלים, אבל הבניה בהתנחלויות המבודדות גורמת לנו נזק בינלאומי שהולך ומחמיר, ונזק כלכלי שכל אזרח ישראלי מרגיש בכיסו.

ההתנחלויות האלה יקרות לנו. הן משפיעות לרעה על הצמיחה, על התל”ג, על הקשרים הכלכליים שלנו עם העולם. מלבד המיליארדים שאנחנו מפסידים בבניית תשתיות מיותרות, אנחנו מפסידים עוד מיליארדים רבים של פעילות כלכלית שבהם יכולנו להשתמש להורדת מיסים, להגברת הבטחון ולשיפור השירותים האזרחיים. איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי השיוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה”ל.

את המתנחלים קשה להאשים. הם מאמינים שזוהי חובתם לחתור לכך שנעבור את נקודת האל-חזור ומטרתם הגלויה היא לבנות מספיק התנחלויות, במספיק מקומות, כדי למנוע את האפשרות שניפרד מהפלסטינים אי פעם. זוהי אינה תפיסה בטחונית או מדינית – גם אם לעתים היא מתחזה לכזו – זוהי גישה אמוּנית. מבחינתם מדובר בצו אלוהי. אבל מה שהפך את הרעיון הדתי הזה לאפשרות מעשית הוא היעדר מדיניות מוסכמת, החלטית וקוהרנטית של כל ממשלות ישראל. אנחנו זקוקים למפה קונקרטית וצופה פני עתיד, שתגדיר לנו מהם בדיוק גושי ההתיישבות, איפה עלינו להקפיא את הבניה ואיפה אפשר לתגבר אותה.

מפה כזו תאפשר למרכז הפוליטי בישראל – שרוב אזרחי המדינה שייכים לו – להתייצב גם בפני השמאל הקיצוני, שבדומה לימין הקיצוני אינו מעוניין שתהיה אבחנה בין גושי הישובים להתנחלויות המבודדות. אלה טוענים שאסור להחזיר שום דבר, ואלה טוענים שאסור להשאיר בידינו שום דבר, ושניהם טועים. השמאל הישראלי אוהב לחשוב על עצמו כנאור, אבל גם אצלו התפיסה אינה מדינית אלא משיחית. מי שאינו רואה הבדל בין יצהר לשכונת גילה בירושלים אינו מקרב את הסיכוי לשלום אלא מרחיק אותו. לא נוכל לפנות את ההתנחלויות המבודדות אם לא יהיה ברור שגושי ההתיישבות – שבהם יש רוב יהודי ברור – הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ויישארו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

אנחנו בתקופת ביניים, או בינתיים… התקופה הזו תמשך כמה שבועות שבמהלכם עלינו לבחון את ההשפעות שיש להקמת ממשלת חמאס-פת”ח על התיאום הבטחוני ולוודא שהחמאס אינו מבצע השתלטות זוחלת על מוסדות וארגונים בתוך הגדה המערבית. יחד עם זאת, תגובתן של ארה”ב ומדינות האיחוד האירופי להקמת ממשלת הפיוס הפלסטינית היא תזכורת נוספת לכך שהעולם השתנה. העובדה שהממשל האמריקאי החליט, בניגוד לעמדתנו, לפתוח בדיאלוג עם ממשלת החמאס-פת”ח היא הוכחה נוספת, למי שהיה זקוק להוכחה כזו, לכך שאנחנו נמצאים במשבר חסר תקדים ביחסינו עם ארצות הברית. המשבר הזה הוא תוצר של התנהלות בעייתית ולעתים מזלזלת מצידנו, אבל עדיין אפשר – וצריך – להחזיר את היחסים המיוחדים שלנו עם ארצות הברית למסלול הנכון. זה יהיה הצעד הראשון בדרך חזרה לשולחן המשא ומתן.

האמיתות הישנות נעלמות, התמיכה הבינלאומית בנו הולכת ונחלשת. ישראל צריכה ליזום, לא להתגונן. אם יש לנו את הברירה להוביל או להיות מובלים, אני מעדיף להוביל. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לשרטט את גבולותינו. קודם על הנייר, אחר כך על האדמה.״

תוספת: גם יו״ר האופוזיציה פרסם היום (בתזמון מעניין) את התכנית המדינית שלו. הנה הנוסח המלא בקובץ פידיאף (מצא את ההבדלים בין התכניות).