טידביטס + סיפור אישי

– ראש הממשלה נתניהו עם ספרות מאותה הז’אנר, תמיד. כמה זמן יש לו לקרוא באמת, את העמודים, את המלל?

 – עוד מטיסת ראה”מ לפולין – מי לא נמצא בתמונה שהפיצה לשכת ראש הממשלה? והאם אכן זהו תקדים, שהשרה אינה על הטיסה?ֿ

 – מזל טוב לח”כ קארין אלהרר (יש עתיד) שהפכה ביום שלישי האחרון לאמא.

 – הדיון הציבורי סביב התבטאות ח”כ עופר ‘הכיבוש משחית’ שלח. לכאורה מה העניין? הוא אמר וכתב זאת פעמים רבות בתור עיתונאי. לינוי בר גפן, שהיתה המנחה של הערב של מולד אמרה אתמול שהתפקיד מעצים את ההד הציבורי וצייצה: “מסקנה מסיפור שלח: ככל שהנושא המדובר נמצא במדרג נמוך יותר בסדר העדיפויות של מפלגה, היא מאפשרת לדעות מנוגדות להתקיים בתוכה”

 – ניר הירשמן, שהיה יועץ התקשורת של השר מיקי איתן ועבד איתו על נושאי השקיפות, חשיפת התקציב, הנגשת מידע לציבור ועוד, פתח משרד דיגיטל פוליטי חדש ויש לו עצות דיגיטל למקצוענים (בהקשר של הבחירות ברשויות המקומיות). מזמן חשבתי שבארץ יש מקום למשהו סטייל בלו סטייט דיגיטל (או רד-סטייט), רק שאצלנו, להבדיל מן האמריקאים, יש הרבה פחות מערכות בחירות.

 – ואם כבר פוליטיקה אמריקאית וחשבון הטוויטר של הילרי קלינטון, שעורר ציפיה ורגשות בעיתונות האמריקאית, אתמול כתבתי על זה קצת בסלונה (מה היא נזכרה עכשיו).

– מה נסגר עם אירועי ועידת הנשיא? האם החליטו שלא לאפשר לבלוגרים להיכנס לסיקור הועידה? הבוקר סיפר לי מכר-בלוגר שקיבל תשובה שלילית כאשר ביקש לבוא ולסקר את ערב הפתיחה. “לצערנו אין אישורי כניסה לבלוגרים. הנך מתבקש שלא להופיע בעמדת הכניסה בבנייני האומה”, כך במילים האלה נמסר לו.

כשלעצמי, כתבתי מייל לרני רהב, לפני כבר יותר משבועיים שאשמח לבוא לסקר (זה היה אחרי שקיבלתי הזמנה מוזהבת בדואר ובה בקשה לתשלום 3000 ש”ח כתרומה). בהמשך סימסתי לעוד שני אנשי מפתח המטפלים בועידת הנשיא שאני מבקשת אישור כניסה (עיתונאית, בלוגרית, מה זה משנה) – ובינתיים לא קיבלתי תשובה. שאני אתחיל לחשוד שיש החלטה מכוונת להדיר רגליהם של בלוגרים?

* * * * *

חברתי העיתונאית החוקרת המוערכת שרון שפורר, פרסמה היום טור אישי בהארץ. אני הייתי קוראת קבועה של שפורר ותחקיריה החשובים עוד לפני שפגשתי אותה סביב הפעילות שלי בעניין עמנואל רוזן ותא העיתונאיות (כאן יש להוסיף, שפורר היא דמות נערצת בקרב חלק מחברי הילדות שלי, שאינם באים מעולם העיתונות, אלא מעולם העסקים).

לפני כמה ימים שפורר אמרה לי שבוער לה לספר שגם היא הותקפה כאשר היתה ילדה והשבתי לה, שאחרי האאוטינג שלה, אשים גם את הסיפורים שלי בפומבי. אז הנה:

פעם אחת, בגיל 16, בחופש הגדול בעודי משנורקלת להנאתי באחד מן הריפים הדרומיים באילת, הקיפו אותי שלושה בחורים ודחפו ידיים באלימות מכל הכיוונים. בלעתי מים, השתוללתי, נחנקתי וחשבתי שאטבע. בעטתי חזק ושחיתי לחוף בוכה ומזועזעת. לא סיפרתי ולא עשיתי עם זה כלום (המחשבה הזכורה לי מאותם הימים: זה בגלל שהייתי עם ביקיני, לו רק הייתי לובשת בגד ים שלם).

פעם שניה, בגיל 19, עם דרגת סגן משנה על הכתף וm16 מקוצר, עמדתי בשער הפנימי של מחנה רמון ותפסתי טרמפים, בתוך הבסיס. שירתתי במורן ומרחק הנסיעה למתקן חוסן משער הבסיס היה של כ 15 דקות. עליתי על רכב של נגד בחיל האוויר ואחרי כמה דקות בכבישי הבסיס שטוף השמש והמדברי, וללא כל התראה מוקדמת, הוא הסיט את הרכב הצבאי וירד לדרך לא סלולה. הרחק מן הדת”קים, הרחק מקשר עין כלשהו עם אדם. הוא הוריד את יד ימין מן ההגה והניח אותה בהתלהבות על ירכי השמאלית. ‘בואי נבלה קצת’ אמר ואני, בהלם, נתתי מכה עם הנשק או משהו כזה (לכו תדעו, עברו 23 שנים, אני זוכרת אקט הירואי, אבל יש מצב שאני מגזימה) ופלטתי עצמי החוצה מן הרכב.

את ההליכה לחוסן, ברגל, מרחק של לפחות עוד 3 קילומטרים עשיתי לבד בצהרי היום הלוהט. לא רציתי לעלות על רכבים אחרים שחלפו על פני בכביש. במהלך ההליכה, ללא דמעות, ערכתי חשבון נפש קצרצר – לספר? להתלונן? הרי לא הספקתי לראות את מספר הרכב. מי זה היה בכלל? זה קרה או שחלמתי חלום במדבר?

היום, יום שישי, פגשתי במקרה את יפית, קצינה חברה מתקופת השירות. שוחחנו קצת על הטרדות מיניות ואמרתי לה, תגידי, את יודעת שבצבא נגד ניסה לתקוף אותי? והיא אמרה לי ישר, בטח, אני זוכרת שחזרת לחדר במתקן חוסן מזועזעת והחלטת לא לעשות עם זה שום דבר.

מ”פית, סמ”פ, עם שחר, קורס מדריכות מורן, רמת הגולן 1993. צילום: טל שוורץ

כדאי לנו לספר את ההתרחשויות האלה, גדולות כקטנות, והרי עובדה שכולנו זוכרות אותן, לפרטי פרטים. לפעמים אני מנהלת שיחות נפש עם עצמי ותוהה לגבי הנחת המוצא שלי, שכולם יודעים שכל אחת הותקפה בחייה לפחות פעם אחת. ואז אני נזכרת, שבעצם לא סיפרתי את שני הסיפורים לעיל, מעבר למשפחה הקרובה. אז הנה, אי אפשר לצפות מן הסביבה הרחבה שיבינו מה עברו ועוברות נשים, אם לא משתפים, אפילו בדיעבד.

* ב7 ביולי, 2013 הוסיפו גל שרגיל ושלומית הברון את הסיפורים שלי לעיל לפרויקט אחת מתוך אחת בפייסבוק.