הקירבה בין השר מאיר כהן וש”ס: שרי רוט בפוסט אורחת

1.

הם יכולים לצווח בקולי-קולות מול כל מיקרופון מזדמן עד כמה בנימין נתניהו רע לחרדים. אבל משהו קורה להם כשטלפון מהלשכה הראשונה קוטע את בליל ביקורתם. כשלצלצול יש צליל של “אתה מוזמן לפגישה עם נתניהו”, כמו יוצא האוויר מהבלון בין רגע. לבכירים שבהם דרושה שיחה מהלשכה הראשונה. לפחות חשובים, די גם בשיחת ליטוף של נתן אשל. וכך בערך היא מתנהלת: אתם יודעים כמה הוא (ביבי) אוהב אתכם, אתם יודעים שלא הכל תלוי בו וכולי. בלה בלה בלה.

אילו הייתי זבוב על הקיר, זה מה שהייתי שומעת, מן הסתם, גם בשיחה שהתנהלה ביום שני האחרון בלשכת נתניהו שבכנסת, עם ח”כ מאיר פרוש. אני רק בעדכם, לא רציתי את הקואליציה עם לפיד ובנט, אבל מה יכולתי לעשות, זה נכפה עלי. לא הייתי שם, המשתתפים שומרים על שתיקה, אבל לא קשה לדמיין. פרוש מן הסתם הנהן בראשו, אולי השמיע קצת ביקורת ואת אשר על ליבו, אבל בזה בערך תמה הפגישה, שדלפה (במקרה, כמובן) לתקשורת זמן קצר לאחר שהחלה. אחר כך, מעל דוכן הנואמים במליאה, ומעל דפי העיתונות היומית, יבואו המתקפות נגד ראש ממשלת ישראל.

ובכל זאת צריך לדבר איתו, יסביר ח”כ משה גפני, שרץ לפגישה דומה לפני כחודש ומחצה. שלושה שבועות לאחר מכן היה גם בלשכתו של הנשיא. מי כמוהו יודע שלא מהפגישה הראשונה, בטח לא מהשנייה, תבוא הישועה לציבור החרדי בכלל, ולבני הישיבות בפרט, ובכל זאת, נשלחנו לכנסת כדי לדבר עם כל מי שאפשר, יאמר גפני. ובצדק.

מחד, לא צריך להתלהב מהריצה אל הפגישות הללו, בטח שלא לדאוג לפרסמן, מצד שני, זה מה יש, ואלו הם הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותו של ח”כ באופוזיציה. ושיגיד תודה שמישהו מסכים להזמין אותו לפגישה.

מצד שלישי, ובכן, היה גם צד שלישי לסיפור. היה זה ח”כ יעקב ליצמן שהגיב על פגישת גפני עם נתניהו בזעם. “לא יעלה על הדעת לשתף פעולה עם עוכר ישראל שמקצץ בקצבאות”. ככה בדיוק אמר. בזעם. אלא שאם מישהו חושב שבלשכה הראשונה יושבים נציגי מנזר השתקנים ו/או חבורת פראיירים, אינו אלא טועה. הביקורת המתוקשרת של ליצמן על פגישת גפני עם עוכר ישראל החדש, הקפיצה למי שהקפיצה את הפיוז, והוא החליט לצאת בחשיפה: גם ליצמן נפגש עם ראש הממשלה.

ברוח ימי הפורים הקרבים והולכים, לשכתו של ליצמן – נבוכה.

היה זה ימים אחדים לאחר פגישת נתניהו-גפני כשליצמן אץ-רץ להיפגש עם אהוד אולמרט. כשעה ומחצה שוחחו השניים על פוליטיקה, כך גם על יחסו הנורא של נתניהו לחרדים. אצל אולמרט זה לא היה קורה, כמובן. היו שריכלו, בצורה מרושעת, שהפגישה היוותה קונטרה לגפני. אתה נפגשת? גם לי יש עם מי להיפגש. שגפני יכנס לקואליציה, שישב עם נתניהו, אנחנו לא, הבהיר ליצמן מול המיקרופונים. גפני, לזכותו, הביא ציטוטים מהוראות שקיבל מפיו של הרב שך זצ”ל, אבל דומה היה שליצמן נשמע משכנע יותר.

ביום שני פגשתי את ליצמן באחד ממסדרונות הכנסת. לצידו צעדו שניים מעוזריו המסורים. כל הכבוד לליצמן שעמד באומץ נגד הפיתוי להיפגש עם נתניהו, החמאתי. שעה קלה לאחר מכן חשפה לשכת נתניהו שגם ליצמן היה בין “הנפגשים”.

לשכת ליצמן הנבוכה די גמגמה בתחילה. משהו בסגנון של לא מאשרים, לא מכחישים. בהמשך נאלצה ליישר קו עם הבכירים בלשכה: כן, הייתה פגישה, אבל היא לא נערכה בהתלהבות, קדמה לה התלבטות, היא לא נערכה במקום הכי נוח לנתניהו – בלשכתו בכנסת זמן קצר לאחר סיומה של ישיבת סיעת הליכוד, כי אם באקווריום בכבודו ובעצמו. יחי ההבדל.

אין בעיה ששמרו בסודיות את דבר הפגישה. ככה זה צריך להיות, מלכתחילה. לא צריך לרקוד כל הדרך אל הפגישה, אפשר ללכת אליה בכובד ראש, לא בשביל כותרות בתקשורת. אבל כשיש לך חמאה על הראש, כשאתה עצמך בדרך לפגישה, אל תצא לשמש ותצליף בגפני, חברך לסיעה.

יהדות התורה המאוחדת, כבר אמרנו?

2.

ביומונים החרדיים תוקפים לא רק את ראש הממשלה, כי אם גם את שותפיו לדרך, ה’אחים’ שר האוצר יאיר לפיד ושר הכלכלה נפתלי בנט. מעת לעת גם את שר השיכון, אורי אריאל, שאמנם העניק פה שם יחידות דיור לחרדים (אי שם בכסיף הרחוקה ואפילו 8 יחידות דיור בביתר עילית), אבל לא קם ונוטש את הממשלה, גם לא מהמפלגה שתצביע, כך נראה, על סנקציות פליליות נגד תלמידי ישיבות.

זו הסיבה לפיה גדולה הייתה הפתעתי להתבשר בחגיגיות כי בט”ו בשבט האחרון התכבדה העיר החרדית אלעד לארח את שר הבינוי והשיכון שנטע עץ ביישוב. בראש העיר הזו עומד איש שלומי אמונים, פלג ביהדות התורה, ישראל פרוש.

עוד בירור קצר העלה כי לא רק בו ה’אשם’. גם איש ‘דגל התורה’, עוד פלג ביהדות התורה (המאוחדת), ח”כ יעקב אשר, נפגש עם שר הרווחה מאיר כהן שהוא, אבוי, איש ‘יש עתיד’. לכאורה, פשע חמור יותר. אלא שחזקה על אשר שהתייעץ קודם שנפגש. ואכן, בירור העלה כי ההנחיה הכללית לח”כי ‘דגל’ היא לעשות “מה שאפשר”. לעשות – כן, לצאת בשופרות – לא. לשבחו של אשר ייאמר שהפגישה נשמרה מצידו בסודי סודות, כולל הכחשה גורפת מצד לשכתו גם לאחר שהדבר כבר נודע לי.

עוד נבירה, והתברר כי גם ראש העיר מודיעין עילית, אף הוא איש ‘דגל’ מובהק, נפגש עם השר. האם היו ניאותים להיפגש גם עם השר יאיר לפיד עצמו? עם השר נפתלי בנט? סביר להניח שלא. כראיה רק נזכיר שלמרות הניסיונות והשתדלנות שהפעיל, השר אורי אריאל לא התקבל בבתיהם של גדולי ישראל. גדעון סער כן. הוא לא.

אז מה, בעצם, הופך את מאיר כהן לשונה מחבריו למפלגה?

ביום שני פגשתי אותו במסדרון בכנסת. ח”כ בכיר מש”ס עמד שם וחלק לו שבחים. מתברר, כי בדימונה – בה כיהן שתי קדנציות כראש עיר – דאג לפעילות ענפה של מוסדות מש”ס. פעם הזמין אותו הרב עובדיה יוסף זצ”ל במיוחד לביתו כדי להודות לו. עוד מתברר: חלק גדול ממשפחתו של כהן הם… ש”סניקים. מה שאומר, שהחיבור שלו עם ‘יש עתיד’ לא נולד משנאת חרדים אלא, ובעיקר, מתוך רצון לפעול עבור מגזרים חלשים באוכלוסיה, קטע בו הצטיין בהיותו ראש עיר.

תחת כהונתו הועברו משכורות בזמן, אחוזי האבטלה ירדו, העיר התפתחה, ומצבה הסוציו אוקונומי הוטב. כשנזקק לעזרה הגיע גם אל סגן השר החרדי במשרד האוצר, איציק כהן, שעזר לו בשמחה. עכשיו הגיע הזמן להשיב טובה תחת טובה.

למעשה, השאלה צריכה להיות הפוכה. מה מביא את האיש, שעלה כילד בן 6 ממרוקו היישר אל המעברה שבירוחם, ומשם, יחד עם בני משפחתו, אל דימונה, אל ‘יש עתיד’?

אז זהו, שכל-כך נסחפנו לעליהום על הציבור החרדי ה”משתמט”, שלרגע שכחנו שבוחרי יש עתיד בחרו ביאיר כדי שיגשים את המחאה החברתית לכדי תוצאות בשטח, קרי בארנק. לא זה מה שקרה, לפיד מממש במשרד האוצר את מדיניות נתניהו – שניים שלא ממש רואים מול העיניים את המגזרים החלשים, אפילו לא את מעמד הביניים שמתקשה לגמור את החודש בכבוד.

כהן התרשם מאוד ממה שראה במודיעין עילית, ממרכזי התעסוקה לנשים ועוד. וכן, הוא מתכנן ביקורים נוספים בערים חרדיות. מאחר והוא לא מגיע כדי לשנות את הציבור החרדי, את אופיו, ו/או את האופן בו יחנך את ילדיו, הוא לא נחשב כמאיים על ראשי ערים חרדיות, והם נפגשים איתו בכבוד.

“הוא שונה מכל השאר במפלגה”, אמר אותו ח”כ בכיר בש”ס. ומי יודע, כשתתפורר יש עתיד, מפלגת המדף האופנתית שזמנה כנראה קצוב ומוגבל, אולי נמצא אותו על ספסלי מפלגה אחרת, שונה בתכלית.

תזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה. אם תרצו, אין זו אגדה.

 3.

אפרופו פגישות “לשם תועלת” ומחוסר ברירה אחרת, יש מי שנוהגים אחרת.

אחד מהם הוא, רק לדוגמה, ברוך מרזל. מי שהיה אחד מבכירי לשכתו של מיכאל בן ארי בקדנציה הקודמת, מנהל היום כמה מוסדות. אבל הוא, לשם שינוי, מקפיד שלא להיעזר בשרים מ’הבית היהודי’. גם לא בשר של ‘תקומה’, שהכי קרוב אידיאולוגית אליו (קרוב, לא מתקרב), השר אריאל.

“היו לי כמה הזדמנויות בהן יכולתי להיעזר בו, מבחירה אמרתי ‘לא תודה’ והעדפתי לוותר.

“לא מדובשך, גם לא מעוקצץ” – דברי מרזל.

4.

לא פעם אני נשאלת מצד עיתונאים חילוניים, המתקשים להבין את ההבדלים הפנים-חרדיים, מה מבדל בין מפלגת ‘דגל התורה’והעומדים בראשה, הרבנים שטיינמן וקנייבסקי, לבין מפלגת ‘עץ’ והעומד בראשה, הרב אויערבך.

מתברר, שמה שאצלנו ברור לכל ינוקה, לעומד מן הצד קשה להבין. זה נכון שהרב שטיינמן ‘מודרני’ יותר? הם שואלים אותי. למען האמת, צמרמורת עוברת בי למשמע שאלה כזו, אבל אני תמיד שבה ומזכירה לעצמי שהשואל אינו עושה זאת מכוונה רעה, זה מה שסיפרו לו כשדאגו לשלוח לו “עיתון עד לדלת”, והוא באמת אינו בקי בניואנסים הדקים.

אז ככה: הרב שטיינמן הוא יהודי שחי בפשטות מדהימה בכל קנה מידה, מסתפק במאכלים פשוטים, ומתגורר בבית שבתי סוכנות ישנים מפוארים לעומתו. חתונות ילדיו וגם נכדיו הן חתונות פשוטות, שום ניקור עיניים, בלי מזכרות יוקרתיות, וללא מנות מהודרות. חתונה שנערכת על ידי כל אברך עני ופשוט.

מבחינת אופיו, היהודי הזה עשוי מחומרים שבן אנוש מתקשה לתפוס. במשך שנים ספג קיטונות של בוז מצד קהלים כאלו ואחרים, ושמר על שתיקה. כך ציווה גם לאנשיו. הם נשכו את לשונם, ונאלצו לציית להוראתו. כזה הוא. ותרן, רך, סלחן. אי ההסכמה שלו להעניק לנציגי מפלגת ‘עץ’ ייצוג בתוך ‘דגל התורה’ הפתיע רבים. מתברר, שכבר אז צפה בעיני רוחו לאן זה יוביל והעדיף “היפרדו נא מעלי”. היום, אחרי שהמפלגה הוקמה, הכול יודעים שמדובר בשני מחנות. מחנה דגל, ומחנה עץ. לפחות ההבדלים ברורים.

וזהו, שלא מדובר בהבדלים אידיאולוגים. הרב שטיינמן מחנך את תלמידיו (למען הגילוי הנאות, בני זכו להימנות עליהם) ללימוד תורה, להקדשת כל זמנך לדבר היקר מכל – התורה. אלא מאי? לאותם אלו מתלמידיו שאינם מסוגלים, מסיבות שונות (היעדר כישרונות, מחסור בלחם וחלב לילדים וכו’ וכו’) לשבת וללמוד – הוא מורה, בלית ברירה ובכאב גדול, למצוא פתרונות. הוא תמך בחוק טל, בדיוק כפי שתמך בו הרב אלישיב זצ”ל. אלא שהוא לא הסתתר והתחבא. הוא אמר בגלוי את אשר על ליבו. מכאן, הדביקו לו עיתונאים את הכינוי “פרגמטי”.

זה רחוק מהאמת, כרחוק מזרח ממערב.

5.

ויקיליקס החרדי, בישרו הכותרות המקדימות על הקלטות מתוך ביתו של הרב שטיינמן העומדות להתפרסם. למרות ההודעות המוקדמות, מתברר שאין בהן, כפי שהובטח, כל ‘חומר נפץ’. שיחות אפרוריות, מסוג השיחות שמתנהלות שגרתית. משפט אחד מתוך אותן הקלטות תפס אותי במיוחד. בקטע הזה שומעים את דוד שפירא, נאמן הבית ונכדו של הרב, מסביר שהחילונים אינם מבינים אותנו בעניין הצבא ושהציבור לא יבין את ההסברה.

נזכרתי בוועדת פלסנר, אותה החרימו הנציגים החרדים, הן מיהדות התורה והן מש”ס. בשעתו שאלתי את אחד השרים מש”ס, אחד שיודע פרק או שנים בנושא הסברה ונחשב למומחה בתחום, מדוע הוא אינו מתראיין על חוק הגיוס ולמה הוא ממלא פיו מים. הוא הסביר לי הסבר דומה: “קשה להסביר לציבור החילוני את הנושא”.

וזה נכון. לא פעם מצאתי עצמי מנסה להסביר את השקפת עולמי בנושא לחילוני או חילונית, אך סיימתי את מילותיי כשאני קולטת שחבל על המילים והזמן. העומד מולי ממש לא הבין. לא התחיל להבין.

אם חילונית לעולם לא תבין מדוע היא אמורה לשלוח את בנה אל שדה הקרב, ואני לעולם לא אבין מדוע היא אינה מבינה שלימוד התורה של בני (לימוד ברצינות, מבוקר עד לילה, של אותה תורה ששמרה על העם שלנו בכל הדורות) הוא כל עולמי, תמצית האידיאולוגיה שמלווה אותי מילדותי ועם היום בו אעצום את עיני. כל חלומותיי עלי אדמות.

מעין דו שיח של חרשים.