שרי רוט: איך משה כחלון עקף את דרעי בסיבוב? יהדות התורה יודעת

כשהח”כים של יהדות התורה הוזמנו לפגישה עם כחלון בלשכתו של ראש הממשלה, הם הבינו סופית: משה הוא הבן-יקיר החדש של נתניהו • עכשיו צריך שגם אריה דרעי יפנים • היו מי שניסו להפחיד אותו, אבל מאיר פרוש לא נבהל מהאפשרות לעבוד תחת נפתלי בנט • ח”כי יהדות התורה סירבו לנשק את קצה המקל של הפריץ – וניצחו • שרי רוט עם טור מיוחד

1.

“האם אבד לו הברק בעיניים?” תהה באוזני היום אחד מח”כי ש”ס בשיחה, שלא לציטוט בשמו, כמובן.

בשעות הצהרים הוא הוזמן, כמו יתר חברי הסיעה, ל”אסיפה  דחופה” במשרדי תנועת ש”ס בהר חוצבים, רק כדי לשמוע שהמשא ומתן עם הליכוד תקוע. בינו לבין עצמו תהה, איך יכול להיות שהפוליטיקאי הגדול, העומד בראש מפלגתם, לא הצליח להשיג עד כה מראש הממשלה את מה שרצה להשיג.

“איך יכול להיות שכחלון עקף אותנו בסיבוב?” הוא נשמע מתוסכל.

סיפרתי לו שבשבוע שעבר הוזמנו ח”כים מיהדות התורה לפגישה עם ח”כ משה כחלון. למרבה הפתעתם, מקום הפגישה אליו התבקשו להגיע היה… בלשכת ראש הממשלה. שם, באחד המשרדים בבניין, התקיימה השיחה.

“התחושה הייתה”, סיפר גורם בכיר, “שכחלון כבר חלק מהממשלה הבאה, שהוא יקיר-נתניהו, ושאולי אפילו התכנית היא לצרפו בעתיד ‘בילד-אין’ לליכוד”.

במהלך הפגישה ביקש כחלון את עזרתם בטרפוד הרפורמות המתוכננות במערכת המשפט, להן הוא מתנגד נחרצות. כך למשל חוק ‘פסיקת ההתגברות’, שיאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שפסל בית המשפט העליון, משום שהם סותרים את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

לפי החוק, הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון, באם נחקק ברוב של 61 חברי כנסת, לא יוכל בג”צ לבטלו עד תום אותה קדנציה ושנתיים לאחריה. לאחר שאושרר החוק שוב בקדנציה שלאחריה – בג”צ לא יוכל לבטלו לעולם.

החרדים אוהבים את החוק, שכן הוא מבטיח את אי-ביטולו של חוק הגיוס החדש, לכשייחקק מחדש (כפי שנקבע עמם בהסכם הקואליציוני). הליכוד והבית היהודי, מעוניינים עד מאד בחוק, שנחשב לחוק שהשטח יאהב אותו.

“את מבינה את האבסורד? בלשכת ראש הממשלה הוא מדבר איתנו נגד משהו שביבי רוצה בו”, הסביר גורם בכיר ביהדות התורה. “הפנמנו, כחלון יהיה יקיר הממשלה הבאה. הוא ה’ציפי לבני’ של הכנסת ה-20”.

עכשיו, צריך שגם דרעי יפנים זאת.

כשיבין שעם כחלון לא מתקוטטים על מנהל התכנון במשרד הפנים, כי בכל מקרה נתניהו יעדיף את ‘משה’, וכשיפנים שרפורמות כלכליות, מעולות ככל שתהיינה עבור ציבור השקופים אותו הוא מקווה לגרוף בבחירות הבאות (בבחירות האחרונות הוא אסף רק את קהל הבית הקבוע), לא מעבירים מעל לראשו של כחלון אלא ורק בתיאום עם “שר האוצר המיועד”, הוא לא יצטרך לכנס את ח”כי ש”ס לאסיפות בהולות, גם לא לדווח ליו”ר מועצת החכמים, חכם שלום כהן, ש”המו”מ תקוע”.

גפני יסביר לו איך קורצים לעבר כחלון, לא מבטיחים כלום, אבל מעניקים תחושה של אמון – ומקבלים את ראשות ועדת הכספים.

2.

מה שיפה ב’יהדות התורה’ הוא האופן בו ניהלה את המשא ומתן.

זה היה מו”מ שיתופי, שקוף כלפי כל החברים. יעקב ליצמן, משה גפני ומאיר פרוש צעדו יחדיו לכמעט 20 פגישות עם צוות המו”מ של הליכוד, ויתר הח”כים קיבלו עדכונים שוטפים.

השלושה השפיעו בשווה, לא נרשמה כל מריבה ביניהם. התוצאות – בהתאם.

במהלך המשא ומתן הם שמרו על שתיקה, רועמת מדי עבור העיתונאים, אבל חכמה כשמדובר בתקשורת החילונית שמחפשת את ה”סחיטות” בין הדפים.

לליברמן מותר, כמובן, לדאוג למצביעיו הרוסים; לבית היהודי מותר לדאוג להתנחלויות; אבל כשיהדות התורה מבקשת עוד קצת לחם עבור עולם הישיבות היא ‘סוחטת’.

אז כן, יהדות התורה ביקשה וגם קיבלה 2.7 מיליארד תוספת לקצבאות הילדים. הילדים של כולנו. של מסעודה משדרות, של ציונה מדימונה, של רבקה מבני-ברק ושל פזית מתל-אביב. כך גם כשמדובר בטיפולי שיניים חינם לילדים עד גיל 12, או בתוספת טיפולים משמרים עד לגיל 18. גם הרפורמות עבור הנכים הן לא רק עבור החרדים.

חוק צוהר, אם שאלתם, לא יבוטל. אבל תוקם ועדה בה ישולבו נציגי הבית היהודי, יהדות התורה והליכוד (מתכון בדוק לאי ביטולו של החוק); חוק הגיוס יעבור חקיקה מחדש, כשהסמכויות יוענקו הפעם לשר הביטחון. בלי סנקציות פליליות, כמובן. גם בלי מכסות.

שר הבטחון בוגי יעלון, תהיו בטוחים, יחוקק חוק שרק יגדיל את מעגל המתגייסים החרדים לצה”ל (נאהב את זה או שלא). שכן, בכפייה מעולם לא השיגו דבר. מי שמצוי בפרטים יודע, כי יאיר לפיד, בתפקידו כפיל בחנות חרסינה, רק הרס כל מגמה של שילוב.

3.

לח”כים של יהדות התורה יש בטן מלאה על ש”ס (אם לא סופרים את הידיד בלב ובנפש, יעקב ליצמן, המהלל בשבחים את ש”ס בהנהגת אריה דרעי). “התחושה היא שאנחנו עובדים כדי לבטל את הגזירות על עולם הישיבות ועל המשפחות ברוכות הילדים, כאילו לא מדובר בקהל הבית של ש”ס. וכי לש”ס אין ישיבות? אין משפחות?” תוהה גורם ביהדות התורה.

לדבריו, “בעוד הח”כים אצלנו יושבים לפגישות סזיפיות עם נציגי הליכוד, משרטטים שוב ושוב הסכמים וסעיפים, לש”ס יש הלוקסוס להתקוטט על תיקים, על משכורות ומע”מ אפס – שזה חשוב מאוד, אבל מפלגה חרדית צריכה קודם כל לדאוג לנושאים חרדיים. מה גם שאנחנו טיפלנו גם בנושאים חברתיים, כמו קצבאות שיניים ועוד”. אלא שהכעס הוא כנראה הדדי.

כי גם בש”ס יש מי שכועס על האחות האשכנזית: “במקום שימתינו עם החתימה עד שנסתדר גם אנחנו עם הליכוד, הם ממהרים לחתום. אחר כך יגידו שהם מתואמים איתנו. אז מה אם הם עדכנו אותנו שהולכים לחתום? תכל’ס הם פועלים בנפרד. לא כגוש”.

4.

סיפרו לכם שביהדות התורה מכבדים את משה כחלון ומעדיפים לאפשר לו לחתום ראשון? אז עבדו עליכם. הסיפור הרבה יותר פשוט: מדובר בדרישה של הליכוד, כיאה למתן כבוד לשותף הבכיר. ב’יהדות התורה’ יודעים לזרום עם זה ולא מתעקשים.

5.

הגישה של הענקת כבוד פוליטי, על פי הנסיבות והעניין, היא שעשויה להיות קרש ההצלה החרדי במשרד החינוך. מאיר פרוש מגיע לשם עם הרבה רצון טוב ומוכנות לעבוד קשה. במהלך הימים האחרונים היו שאמרו לו: למה לך עבודה שחורה וקשה? לך על בטוח בראשות ועדה נחשבת.

אבל הוא התעקש.

אחר-כך הגיעו מי שהגיעו אל פרוש וסיפרו שנפתלי בנט הוא, אפעס, לא אחד שיהיה קל להסתדר איתו, שהוא עוד עשוי להתגעגע לימים בהם כיהן כסגנו של גדעון סער.

אבל פרוש העדיף שלא להירתע מול הקשיים הצפויים – והלך על זה.

יש לזה סיכוי. אם יידע להרכין ראש בעת הצורך, לדעת מי הבוס ועד כמה אפשר למתוח מולו את החבל, הוא יכול לחולל שם פלאות.

בנט, בניגוד למחצית הראשונה של סער במשרד החינוך, מבין שחשוב להסתדר עם הציבור החרדי. כך נהג במשרד הכלכלה, כך נראה שינהג גם במשרד החינוך. בהבדל אחד קטן: כשסייע משרדו לגופים המעודדים תעסוקה בציבור החרדי, איש לא רצה לנופף בזה. זו הייתה בושה להיעזר באיש, שמפלגתו חברה ליאיר לפיד. הקדנציה הבאה תהיה שונה. בנט יישפט ‘בפני עצמו’. לא כ’אח של’.

ואולי בנט, בניגוד לתחילת כהונתו של סער (בהמשך זה השתנה דרמטית), מבין כבר בהתחלה שהדרך לחלום להיות ראש ממשלה, עוברת גם דרך הציבור החרדי. מה שבטוח: ההצלחה של פרוש במשרד החינוך, תחת שרביטו של נפתלי בנט, תהיה ההצלחה של כולנו.

6.

זוכרים את ה’שקופים’ של ש”ס? קבלו את המושג החדש: “ארגז הכלים”.

מי שטבע את מטבע הלשון הזו, מכבסת מילים לתפקידים וג’ובים, היו אנשיו של משה כחלון. כשביקש לנכס לעצמו את מנהל התכנון ממשרד הפנים, הסביר שהוא חייב “ארגז כלים” לפיתוח הרפורמות בתחום הדיור.

הערב נטל יו”ר ש”ס, אריה דרעי, את מטבע הלשון וגייר אותה. “תנועת ש”ס נשאה במערכת הבחירות את הדגל החברתי למען שני מיליון האנשים השקופים. ללא הנהגת מע”מ אפס על מוצרי יסוד וקבלת משרדים שיהיו ארגז כלים חברתי, על מנת ליישם את המדיניות החברתית עליה התחייבנו – לא נחזור לשולחן הדיונים”, הייתה הודעת דובר ש”ס.

מעשה בשקופים ובארגז הכלים החברתי.

7.

עכשיו כבר אפשר לספר.

יהדות התורה הייתה ‘תפורה’ עם נתניהו עוד לפני פירוק הממשלה הקודמת. נתניהו לא פירק, עד שלא קיבל הבטחה כי ימליצו עליו אצל הנשיא רובי ריבלין, מיד אחרי הבחירות. אם וכאשר יזכה הליכוד לרוב, כמובן.

ההבטחה: 1. לא נחתמה מעולם, רק נמסרה מפה לאוזן. 2. לוותה בהסתייגויות והותנתה בניצחון משמעותי של הליכוד בבחירות. 3. לוותה בהסכמה הדדית שלא לפרסמה.

בשלב הראשון לנתניהו היה מאוד טוב לשמוע את הח”כים החרדיים מתראיינים ומדברים על האפשרות של בוז’י הרצוג להקים ממשלה. אחרי הכול, שידוך עם החרדים הוא לא כבוד גדול בתקשורת…אבל אז הגיע שלב הייאוש, הקטע בו החלו הסקרים לחייך למחנה הציוני, הימים בהם הדיכאון שרר בבית שברחוב בלפור. בתקופה הזו הועברה בקשה כי החרדים יביעו תמיכה פומבית.

בש”ס נענו ותמכו (“וזה מה שהוא מחזיר לנו בתמורה?” תוהים במפלגה, כאילו שכחו פוליטיקה מהי). ביהדות התורה סירבו. בעיקר בשל התנגדות חלק מהחברים, שטענו: הפריץ נתן מכה, לא ננשק את קצה המקל.

במבט לאחור, הם נצחו.

8.

אז מה בכל זאת אירע היום ומה הפך את חגיגת יום ההולדת ה-63 של משה גפני לאירוע שאחריו פוצץ המו”מ בין הצדדים?

האם היה זה משחק מתוקשר של הליכוד, כדי להוכיח, אנחנו לא ניתנים לסחיטה?

כן, ולא.

כן – כי יש משהו בטיעון שלליכודניקים היה די נוח לצאת בכעס מחדר הישיבות ולומר, עד כאן, לא ניסחט.

לא – כי כדרכו של כל מו”מ, כשעולה שאלה מתקילה, היא נפתרת בפשרה.

במהלך הפגישות בין הצדדים, כשדובר על החזרת קצבאות הילדים, לא נשאלה השאלה, ‘ממתי’.  כלומר, האם מדובר בתשלום של ‘מכאן והלאה’ או שאולי בהחזר רטרואקטיבי. אבל היום, יום ההולדת, צפה השאלה. ה

ליכודניקים נחרדו מהמחשבה שהאוצר יצטרך להעביר כסף לאחור (מה יגיד כחלון, מה) וסירבו.

אל תדאגו, נמצאה הפשרה. לא רטרואקטיבית מינואר, רק רטרואקטיבית מיום הקמת הממשלה.

ליהדות התורה ולהסכם שלום.

גם לגפני, שנכנס לשנתו ה-64. שיהיה במזל טוב!

9.

אולי באמת לא חכם לנהל מפלגה של ראש אחד? אולי נכון יותר לשמוע דעות שונות, כפי שמונהגת יהדות התורה בשלישיה (לא כדוגמת השלישיה הזכורה לרע של ש”ס, כי אם כזו שיש בה הרמוניה וכבוד הדדי)?

אם תשאלו את ח”כי ש”ס על מצב המו”מ מולם, הם יגמגמו. לא כי אסרו עליהם להתראיין (לא אסרו, הם מבינים לבד שלא כדאי), אלא כי הם לא ממש יודעים מה קורה.

היחיד שיודע הוא אריאל אטיאס, מי שכבר אינו חלק רשמי מהמערכת של ש”ס, הגם שתמיד מתנדב לסייע מבחוץ.

אטיאס הוא האיש היחיד לו מעניק דרעי סמכויות של ממש, כולל יכולת לקבל החלטות בשטח. הוא יודע להתנהל, הוא מקפיד לדווח יומית ושוטף, למרות שסומכים עליו גם בלעדי זה.

האם סומכים עליו כי הוכיח עצמו בעבר, במשרדים אותם ניהל בהצלחה? ושאלה קשה יותר: האם היו סומכים עליו באותה צורה אילו היו לו שאיפות פוליטיות? אילו היה מבקש לעצמו משרד? קשה להשיב על כך.

נכון להיום, הוא ממש לא שם.

10.

ש”ס, לאן?

אילו חפצת חיים קואליציונים היא (והיא חפצה), עליה להגמיש את דרישותיה. אסור לשכוח שלנתניהו יש אופציה (ריאלית) בדמות צירופו של בוז’י הרצוג לקואליציה. הרצוג, שפסל נחרצות בתחילה, כבר מדבר בטון קצת פחות תקיף.

אל תפסלו על הסף אפשרות של ממשלה בה יהיו חברים הליכוד, המחנה הציוני, כולנו ויהדות התורה. אליה יוכלו להצטרף, אם יחפצו, גם כל השאר, אבל בתנאים הרבה פחות טובים.

הדבר האחרון שחסר לנתניהו לארבע שנים הקרובות הוא לנהל את המריבות הפנימיות של הבית היהודי וש”ס (איזה רב באיזו עיר, מי יו”ר מועצה דתית ומי דיין באזורי ובגדול) או את המריבות של דרעי עם כחלון סביב השליטה על נושא הדיור.

כבר עדיף לתת להרצוג לדלג בין בירות העולם ולארגן מחדש את מצב יחסי החוץ של מדינת ישראל.

יהדות התורה, אגב, תשמח.

כפרטנר באופוזיציה הוא היה נפלא.