פוסט אורחת שרי רוט: למה גפני האמין לנתניהו?

 1.

מה לא נאמר על ‘עצרת המיליון’. ספרו שוב ושוב כדי לדעת האם היה בה מיליון ‘אמיתי’. ניבאו לה שחורות וציפו לאירועי אלימות. נשמו לרווחה, אפילו גילו הערכה, כשהסתיימה בסדר מופתי. העם נחלק בין תומכים למתנגדים. בין המבקשים לגייס חרדים NOW, בלי פשרות, בלי דיבורים על ‘הדרגה’ ועל הליכה בין הטיפות, לבין המתחננים, אנא מכם, אל תשפכו את האמבטיה יחד עם התינוק.

הייתי שם ביום ראשון האחרון. צעדתי ברחוב, השתתפתי בדיונים תקשורתיים שניתחו את העצרת, באולפן ערוץ 1. ואל תכנו אותה, בבקשה, הפגנה, כי היא הייתה רחוקה מלהיות כזו. הסעתי ברכבי את ילדי בן השש עשרה ומחצה, הילד שייכנס בעוד שנה וחצי אל ‘הבריכה’, כלשון החוק המתגבש והולך. בשבילי הילד הזה הוא כל עולמי, מושא חלומותיי, נשוא שאיפותיי. ובחלומותיי, הוא לומד כעילוי, מבוקר עד לילה. גם בחלומותיו. ראיתי בעיניו את ברק ההזדהות עם המפגינים, עם מוריו, עם רבותיו, עם מנהיגיו הרוחניים, וידעתי שגם אם העצרת הזו לא תשנה פסיק בחוק (והיא לא), בליבו של ילדי היא חוללה השפעה עצומה.

חשבתי לרגע על בני הבכור, בן העשרים וחמש. כשהיה מטופל בזאטוט בן שנה ובלי אוכל בבית – הלך אל רבו והתייעץ מה לעשות. על פי אותה עצה יצא לשירות אזרחי, ומשם אל שוק העבודה, בו הוא עושה כיום חיל. ביום ראשון, בהביטי אל קהל מאות האלפים, הפנמתי את ההבנה לפיה היום לא היה הבכור יוצא מעולמה של הישיבה. לעולם לא.

כי ‘הפיכת השירות החרדי’, נוסח שר האוצר יאיר לפיד, פעלה בדיוק כפי שפועל פיל הפולש לחנות החרסינה ומעיף לכל עבר את הסחורה העדינה. מסקנות העצרת היו ברורות וחד-משמעיות: ‘לא’ החלטי לשיתוף פעולה עם הצבא; ‘לא’ חד-משמעי להיענות כלשהי לפיתויים כלכליים, כאלו ואחרים. אמור מעתה: מהרגע שהחוק יעבור בכנסת לא יימצא במגזר החרדי רב, בטח לא מנהיג רוחני דגול, שיורה לתלמידו לצאת ולעבוד. ומי מדבר על יציאה לצבא. אפילו שירות אזרחי יהפוך למוקצה מחמת מיאוס.

 כך הפך המיינסטרים החרדי לקיצוני. כך הפכנו כולנו לקצה של הקצה.

 כך נעצר, בשל העקשנות של לפיד, שלא שעה לבוגרים ומנוסים ממנו, התהליך ההדרגתי ששילב חרדים במקומות עבודה ובאקדמיה, כמו גם במסגרות צבאיות מתאימות.

 גם אם תטענו שהתהליך היה איטי מדי – מהי החכמה לעצור אותו לגמרי?

 בסיומה של עצרת ההמונים לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אבל היה בה, באותה דמעה, גם הרבה מן הכאב.

2.

בנושא הגיוס, ברור לי לגמרי שלעולם לא אצליח לשכנע את בני שיחי מהצד החילוני. עם הזמן למדתי לומר זאת ישירות, מראש, כשרק מופנית אלי שאלה הקשורה בנושא. אז למה הבן שלי משרת בן 18, ושלך ילמד? ומדוע אימא חילונית לא תישן בלילה, ואת תשני טוב? – לריטואל הזה של השאלות יש לי תשובות, טובות בעיניי, אולי בעיני רבים מהמגזר החרדי, אבל בגילוי לב אני מקדימה ואומרת למראיין התורן: תשמע, בקטע הזה נישאר חלוקים בדעותינו. אני באמונה שלי, אתה באמונה שלך, אני אכבד אותך, אתה תכבד אותי. לא נשכנע זה את זה.

 מראש הפנמתי והבנתי שאין לי סיכוי לשכנע חילוני בכך שהחיים שלי מונעים מכוח האמונה בלימוד התורה של ילדיי היקרים. זה הכוח שמזרים לי כוחות לעבור את החיים, על קשייהם, זה האידיאל הגדול, זו השאיפה. אני מאלו שסבורים (ורוב הציבור החרדי סבור כמוני, וכך אומרים גם הח”כים החרדים שוב ושוב) כי בחור שאינו לומד ברצינות ומבלה את ימיו על הספסלים ובין הקיוסקים לא ראוי לו להיות רשום כתלמיד ישיבה שתורתו אומנותו. כי היא לא. והרישום שלו פוגע בילדינו, בילדיי, בכל מי שלומד באמת. אלא שעד היום המדינה לא השכילה ליצור מסגרות הולמות, כאלו שלא יהרסו רוחנית את מה שעוד נותר בליבו של הבחור שאינו לומד ‘רציני’. לא היו לכך די תקציבים. כעת, גם אם יפתח שר האוצר את ארנקו לרווחה, הוא לא ימצא פרטנר חרדי שייאות לשלוח למסגרות ההולמות הללו תלמידים, אף לא תלמיד אחד בודד.

 ו’תודה’ לך, מר לפיד, על שהקצנת את כולנו.

3.

 אם חשבתי עד כה שמדובר בדעה פרטית שלי, בהפנמה אליה הגעתי לאחר אין ספור שיחות עם בני שיח מן הצד החילוני של המפה, השבוע קיבלתי גושפנקה של ממש למחשבה שלי. מתברר שגם מנהיג הציבור החרדי, הרב שטיינמן, התבטא השבוע בצורה די דומה. בנושא הגיוס, כך אמר, אין שום סיכוי לזכות בדעת קהל חיובית. “כי מי שלא מבין ולא טעם את טעם התורה, לעולם לא יבין ולא יקבל מדוע אימא חילונית לא נרדמת בלילה ואמא חרדית כן. על שבת, חזיר, קברים עוד יבינו – אבל על הגיוס לא”.

 שמחתי שכיוונתי לדעת גדולים.

4.

מאוד לא פופולארי להגן על עצרת החרדים, קל וחומר לדבר בשבחה. אבל השבוע, מעל דוכן המליאה בכנסת, עשה את זה ח”כ רובי ריבלין באומץ לב ראוי להערכה. “הפגנת החרדים אמש הייתה מחאה לגיטימית”, אמר. “אני מצדיע למפגינים על האופן שבו מחו תהא דעתי אשר תהא על חוק השוויון בנטל”.

 “רובי ריבלין, חיממת לי את הלב, יש לך את היכולת לדבר דברים נכוחים ונכונים”, שיבח אותו ח”כ מנחם אליעזר מוזס, אף הוא על דוכן המליאה. אני לא בטוחה שהאמירה הזו שלו תקרב אותו אל בית הנשיא, או אולי רק להיפך, אבל את לב החרדים מפני תוצאות חוק הגיוס ההרסני, הוא חימם, ועוד איך.

5.

 כמה זעם היה בקולו של ח”כ משה גפני כשדיבר על ראש הממשלה, יום לאחר העצרת. מי לא זוכר את הפגישה המתוקשרת שלו עם נתניהו. יועציו מיהרו לפרסם את קיומה, אולי מתוך תקווה שהיא תחולל מהפך בחוק הגיוס שהלך והתגבש. ביום שני האחרון ניכר היה עליו שכל תקוותיו התפוגגו. באכזבה בלתי מוסתרת סיפר כיצד נתניהו שב והבטיח לו שלא יהיו סנקציות פליליות בחוק הגיוס, שהוא ממש נגד זה, הוא אפילו ידע להסביר למה הוא נגד. כי זה לא יועיל. וגם, כי לא יתכן שמדינה יהודית תחוקק חוק לפיו מי שלומד תורה יושלך לכלא.

וכאילו לא היה בקואליציה לצידו של נתניהו, נראה כי גפני נטה להאמין. ולא רק כי הבטיח זאת באוזניו בפגישה שפרטיה לא שוחררו לתקשורת, אלא משום שהעידו בפניו על דברים דומים אותם אמר ראש הממשלה גם בישיבת סיעת הליכוד. הוא גם שלח שליחים לרבנים.

 אבל אז, המשיך גפני לתאר, “הגיעה יש עתיד, בניגוד להסכם הקואליציוני, וסחטה אותו סחיטה פוליטית. היא הודיעה לו שאם הוא לא מתיישר לפי הקו שלהם – סחיטה – הם פורשים מהקואליציה. אני מבין למה הם אמרו את זה: בגלל שמה יש להם להגיד לציבור? שהם הצליחו בנושא הכלכלי? או בנושא החברתי? או בנושא המדיני? במה? לא הצליחו בכלום, אז חשבו שיעשו על זה סיבוב, והם ידעו שאם יגידו ‘סנקציות פליליות’, אנחנו נעשה הפגנה גדולה, עצרת גדולה, אנחנו החרדים, ותהיה שם אלימות, ותהיה התפרעות, וזה יביא להם מנדטים.

 “לשמחתי הרבה, ולצערם הגדול, עצרת התפילה עברה בשקט מופתי. באמת. היה צריך לשמוע איך עומדים מאות אלפים ומגיעים לתפילת שמונה-עשרה. בתפילת המנחה ובתפילת שמונה-עשרה לא מדברים, שקט דממה בכל האזור, למגינת לבם של יש עתיד. שקט, עם מששמעת – של ילדים, של גברים, של נשים, ולא הלך להם, עם הסנקציות הפליליות לא הלך להם, אבל הסחיטה היא סחיטה.

 “עכשיו, אובמה הוא לא טיפש; לפני שראש הממשלה מגיע אליו הוא בודק מה הרזומה של האיש הזה. זאת אומרת, מה העמידה שלו בלחצים, כמה הוא יכול לעמוד בלחץ שמפעיל עליו יאיר לפיד. כמה הוא יכול לעמוד – לא יכול לעמוד. אז הוא אומר לו: אתה, עם כל הכבוד, אם עכשיו אתה לא מתקדם עם ההליך המדיני, יש לך בעיה עם ארצות-הברית”.

 והסחיט, מן הסתם ייסחט.

 הפעם הזו, לא יכולתי שלא להסכים עם כל מילה של גפני.

6.

מדובר ‘רק’ בפתרון ‘תעסוקתי’ לילדים בימות החופש הגדול. אבל בעיני, ה’בשורה’ החדשה של שר החינוך, זו שתביא לימי קייטנה מיוחדים לילדי ישראל החופשים את חופשתם, היא תמציתה של הבעייה החילונית-חרדית במדינת ישראל. ימים אחדים לפני שהכריז על התוכנית המהפכנית שלו, כששר האוצר ישוב לצידו, התברר כי הילדים החרדיים מודרים ממנה. ימות הקיץ הארוכים מביאים את ההורים לחפש, יש מאין, פתרונות להעסקת הילדים, ומדינת ישראל תסייע להם, החל מהשנה הקרובה.

עד כאן כל-כך יפה, אפילו רעיון גאוני. אלא שהחל מחופשת הקיץ הקרובה יובהר לכל כי “יהיו ילדים במדינת ישראל שחטאם היחידי הוא היותם חרדים”, כפי שניסח זאת השבוע ח”כ משה גפני. כי יש ילדים שייצאו לקייטנה, על חשבון המדינה, ויש מי שיישבו בבית. כך הפכו הילדים שלנו, החרדים, הילדים שלי, לילדים סוג ב’.

לשר החינוך, הרב ד”ר שי פירון, תשובות ניצחות כדי להסביר את הצעד. יש במדינה חינוך ציבורי, החרדים בחרו שלא להיות חלק ממנו, אדרבה, אשמח באם יצטרפו למסגרות החינוך הממלכתיות חרדיות. או אז, יזכו בכל החבילה.

“לבוא עכשיו בבכי תמרורים ולהגיד שאת כל הזכויות שאחרים מקבלים תנו גם לנו, אבל אל תכריחו אותנו ללמוד ליבה, אל תחילו עלינו את החובות, אל תחייבו אותנו במורים עם תעודות וכו’ תרשו לי לומר – לא התרגשתי”, דברי השר פירון.

ואני, על כנפי הדימיון, חושבת שנים קדימה. על הימים בהם נהיה אני, וכל אחיי החרדים, רוב במדינה הזו. איך ירגיש ח”כ חילוני כששר חינוך חרדי יעלה על דוכן המליאה רק כדי להסביר לו: “אם אתה לא מוכן שילדיך ילמדו בחינוך העצמאי ויתחנכו לדת ולתפילה וללימוד גמרא, אל תתלונן על שהמדינה לא מקצה לך משאבים ותקציבים כמו לילדים שלנו”.

מבטיחה לכם שבטור שאכתוב באותם ימים אגנה את שר החינוך ההוא (גפני, דרעי, ליצמן פרוש – מי שיהיה). ילד הוא ילד הוא ילד, נקודה. יבחרו עבורו הוריו מסגרת חינוכית כאשר יבחרו, זכויות הילד חייבות להיוותר בעינן, בשוויוניות מלאה לכל ילד אחר. ערבי, כחרדי, כחילוני.

אם מתיימרת מדינת ישראל להיות מדינה דמוקרטית, ההתחלה אינה עוברת דרך ארגזי הטבות לנפקדי פריימריז כאלו ואחרים, גם לא דרך מפלגות דיקטטוריות בהן ה’ראש’ מרכיב את רשימתו בלי אותם ארגזים. היא קודם כל עוברת, חייבת לעבור, דרך שוויון. ושויון למיעוטים תחילה!

7.

אין עיתונאי חרדי שאינו מכיר אותו. אני לא בטוחה שיש ח”כ בכנסת עליו דילג. השבוע סימן לעצמו יוסף סגל, תלמיד ישיבה יתום, ‘וי’ ענק. החוק אליו הוא חותר מזה שנים עבר ביום ראשון בוועדת שרים ולאחריו, ביום רביעי, בקריאה טרומית בכנסת. מדובר בחוק המרחיב את החוק הקיים, חוק ביטוח לאומי, ולפיו קצבת שאירים המשולמת לשאיריו של מבוטח שנפטר יקבלו אותה גם אם מלאו להם 18 שנה וגם אם הם לומדים במוסד חינוכי. מוסד אקדמי, כמו מוסד ללימודים תורניים.

החוק יכלול בתוכו גם יתומים ערביי ישראל, ואולי זה מה שהרתיע במשך תקופה ארוכה את קברניטי הביטוח הלאומי ואת נבחרי הציבור שנגעו בתפוח האדמה הלוהט הזה ומיהרו להשליכו מידיהם. אבל הוא גם, ואולי בעיקר עבור סגל, דואג ליתומים חרדים הלומדים מגיל 18 והלאה בישיבה.

עד כה נאלצו לחיות על כספי האם האלמנה או האב האלמן, שגם הם, ברוב המקרים, הצליחו רק בקושי רב לגמור את החודש. אם יעבור החוק החדש (ואני ממש לא אופטימית…דבר אחד הוא לעבור בטרומית, דבר אחר הוא לעבור בכל הקריאות), מצבם של היתומים ישתנה.

אלא מה? החוק הזה מיטיב מדי לתלמידי ישיבות, וההיגיון אומר שהכנסת הנוכחית לא ממש אמורה לחפוץ בכך. במהלך הקדנציה הקודמת כיתת סגל את רגליו בין לשכות הח”כים והשרים החרדיים מנסה למצוא לעצמו אוזן קשבת. אלא שלא היה מי שיעז לטפל בחוק, שכולו דואג לחרדים. רק זה מה שחסר לנו, הציבור החרדי, בתקופה הרגישה דאז.

עם הקמת ממשלת נתניהו-לפיד החדשה התקשר אלי סגל, כדי להתייעץ ולהתחבט בדבר דרכי הפעולה המתאימות.

יש מצב שדווקא ‘יש עתיד’ תרצה להוכיח שהיא לא נגד חרדים, אמרתי לו, והצעתי לנסות להיפגש עם שר הרווחה מאיר כהן. נתתי אחוז אחד להצלחה בקביעת המפגש, ושמינית האחוז להצלחה בהעברת החוק. אבל נחישותו של סגל לא עצרה מול שום מכשול, והיו המוני מכשולים שכאלו. הייתה גם הייתה פגישה, גם עם שר הרווחה, גם עם מנכ”ל הביטוח הלאומי. כל פגישה כללה שיחות עדכון לקהל העיתונאים, כמו גם לנבחרי הציבור החרדיים.

השבוע, שעות אחדות לפני עצרת התפילה בירושלים, אי שם במסדרונות סנטר 1, פגשתי בסגל. הוא זרח מאושר וסיפר שזה עתה עבר ‘החוק שלי’ בוועדת שרים.

התקשיתי להאמין. בעיני, יוסף סגל הוא דוגמה לכך שעקשות ודבקות במטרה יכולים להבקיע קירות וחומות.