נתניהו צריך 16 ח”כים לפיצול : שרי רוט בפוסט אורחת

1.

ככה זה בפוליטיקה, נוהג העולם לומר. אם לומר את האמת, לא פעם מייצרת עבורנו הפוליטיקה קומדיות אנושיות, חלקן משעשעות, אחרות אפילו עצובות. כולנו זוכרים את התקופה של שלהי הקדנציה הקודמת. אנו העיתונאים העוסקים בתחום המופלא של הסיקור הפוליטי היינו מנסים לנחש, בכל רגע נתון, מהו הטוויסט הבא בעלילה. עלילות הקונספירציה העסיקו אותנו שעות נוספות, מתוך החלטה נחושה שסיפור לידתה הפתאומי של מפלגת העצמאות לא יקרה לנו עוד לעולם. העובדה שלא רחרחנו, שלא חשנו דבר, תסכלה רבים מאיתנו. מאז ועד היום אנחנו משתדלים לנבא מראש כל תרחיש, זוועתי או מוזר כאשר יהיה.

 אז סתם כדי ש”אם זה יקרה”, לא תגידו שלא אמרתי, הנה התרחיש הבדיוני הבא: באחד הבקרים תתעוררו בבוקר ותגלו שלראש ממשלתנו נמאס לקרוא על קבוצות מורדים ומפלגים, והנה הוא החליט לעשות מעשה. הליכוד ביתנו מונה כיום 31 מנדטים (יחד עם השותפה (הנאמנה?) ‘ישראל ביתנו’? ובכן, 16 מנדטים יספיקו לו חוקית כדי לחטוף את השם (הליכוד ביתנו) ולפצוח בדרך חדשה-חדישה. דרך שבסופה הסכמים כאלו ואחרים עם העם הפלסטיני ובלי לשמוע באוזן את קרקוריו המציקים של הימין הפוליטי שבתוך הליכוד.

 יחד איתו, אל המסע לארץ הפלאות, יצטרפו מן הסתם אנשים כמו יובל שטייניץ, גילה גמליאל, לימור ליבנת, אולי גם רובי ריבלין (תמורת הבטחה לנשיאות המדינה?) – מאחר ומדובר בתרחיש דמיוני, לא חייבים להגיש לו רשימה מושלמת. ישראל ביתנו, בלוק אחד של 11 איש, ילכו לפי הוראת ליברמן וכך נתניהו, לא חייב להתרגש מן הלחץ הליכודניקי ויכול לצאת למסע עם 5 חברים נבחרים מן הליכוד.

בתרחיש הנ”ל יש ממשלה שתומכת בהסכם שלום. צרפו לנ”ל (26) את ש”ס של אריה דרעי (9 חברים, קיזזתי את אלי ישי, שתמיד יעשה את ההפך ממה שיעשה חברו הטוב דרעי, גם את ניסים זאב – הסמן הימני של ש”ס), את ‘העבודה’ (15), ‘התנועה’ (6), יהדות התורה (7- שמחכה חודשים לשעות הכושר לנקום ב’חברים’ ב’בית היהודי’) – הנה קיבלתם ממשלה בת 63 חברים. ליצמן מכריז קבל עם ואומה ש”בשום אופן” לא יצטרף לממשלה של בנימין נתניהו? גם אם נוריד אותו עדיין יש לנו ממשלה (ואל תהיו בטוחים שליצמן מתכוון למה שהוא לוחש).

 אז נכון שלא מדובר בממשלת חלומות, אבל כבר חיו נשמו ובעטו ממשלות שכאלו במדינת ישראל.

 ולא, אל תרימו טלפון לגילה גמליאל, רק לדוגמה, עם שאלה בסגנון של “קראנו שאת פורשת למפלגה חדשה”. זכרו, מדובר בקונספירציה בלבד.

 סתם בשביל העיקרון. אנחנו העיתונאים נשרטט כל תרחיש מראש, הזוי ככל שיהיה, פרצוף מופתע לא תראו עוד על פנינו לעולם.

 לתשומת ליבם של הבוחשים בקדירה. נתן? גיל? הארי?

2.

איך הגדיר את זה יו”ר ‘הבית היהודי’ נפתלי בנט? “הוא רצה ממשלה בלי חרדים, אני רציתי להיות בפנים”. כך בדיוק, כך סיפר לפני מספר שבועות בכנס “מעורבים” בעיר הדרומית אילת. הייתי שם ושמעתי במו אוזני, גם ראיתי איך אמר את הדברים בלי שמץ של בושה. שום סומק. שום מבוכה.

ככה זה בפוליטיקה. וכן, הם יפרשו ברגע שההסכם המדיני יקרום עור וגידים. מישהו מאמין לאגדה הזו?

הקואליציה הנוכחית מתנהלת באופן מאד פשוט. הבית היהודי או יש עתיד ‘עושות שרירים‘ של פירוק? גורמים בכירים יותר או פחות בליכוד ביתנו רצים להיפגש עם גורמים בכירים יותר או פחות במפלגות החרדיות (פגישה עם אלי ישי מקפיצה את אריה דרעי ומאותת לו ‘אם לא תצטרף אלינו, ישי יעשה זאת ואיתו כמה מחבריו – ישי מכחיש מכל וכל אופציה שכזו, אבל עושה הכול כדי להוכיח לדרעי שהאופציה קיימת גם קיימת). כך יצאה לדרך פגישת נתניהו עם משה גפני (שהקפיצה את ח”כ יעקב ליצמן, שמיהר להתראיין בכלי התקשורת ולהבהיר שהוא, לממשלה הזו, תחת שלטונו של נתניהו לא נכנס. אה, וגם להיפגש בזריזות עם אהוד אולמרט, בכל זאת ראש ממשלה בדימוס) – התוצאה לא איחרה לבוא, המריבות מול ‘יש עתיד’ נרגעו, השקט שב לשרור מתחת למטרייה הרחבה של ח”כ יריב לוין, יו”ר הקואליציה, המזיע שעות נוספות כדי לאחד ולגבש את חלקיה.

 אז מי אמר שלוין לא יודע לעשות את העבודה בטקטיקה מרשימה? אל תתרשמו מפרצופו המחייך, מאחורי הקלעים גם הוא יודע תרגיל אחד או שנים.

3.

לא פעם הופכת התחרות הפנים ש”סית למגוחכת. היא אמנם לא מצחיקה כמו בתקופת שלטון השלישיה (דרעי-ישי-אטיאס), ובכל זאת עדיין מעלת גיחוך.

קבלו תקציר שיחה של שני פעילים:

 פעיל-דרעי: קראתי שאלי נהג ‘לשחד’ עיתונאים ולשלוח להם משלוח מנות לט”ו בשבט. הנה אריה חוסך כסף למפלגה ועצר את המנהג.

 פעיל-ישי: מי שמדבר על מושחתים מי.

 פעיל-דרעי: מי אמר שאריה מזוהה עם הסכם אוסלו ומבריח מצביעי ימין? הנה, בט”ו בשבט הוא ביקר בישובי בנימין, שבוע אחר כך בעיר דוד, ועוד ידו הימנית נטויה.

 פעיל-ישי: נו אז מה אם הוא נטע עץ בישוב קידה, אז מה אם נפגש עם גרשון מסיקה ואנשים מהימין. זה לא יעזור לו. הימין עם אלי, נקודה. וחוץ מזה, גם אלי נטע עץ בט”ו בשבט. בבקעת הירדן.

 פעיל-דרעי: בקעת הירדן זה לא התנחלות, עם כל הכבוד. וחוץ מזה, ראינו איך אלי רץ לנחם את משפחת שרון. זה ימני, זה?

 פעיל-ישי: אתם עושים טיהורים בשטח, מעיפים את האנשים של אלי.

 פעיל-דרעי: אתם לימדתם אותנו איך עושים את זה…אלי הרי העיף את כל מי שהסתכל פעם על אריה…

 פעיל-ישי: זה שקר! הנה למשל משה אילוז, איש של אריה, מי שהיה מביא לו אוכל למעשיהו, ואלי נתן לו להמשיך ולכהן כמנכ”ל אל המעין.

 ולא נמשיך.

 אבל שלא תטעו. מדובר ב’סתם’ פעילים. והם ממש לא מייצגים את רוח המפקד. כי למעלה, שם בצמרת, שוררת אהבה עזה בין יו”ר ש”ס הנוכחי דרעי, ליו”ר לשעבר ישי.

4.

לפוליטיקה צד נוסף, מכוער, צד אליו קשה לי להתחבר. זהו הצד המאד לא אמיתי שיל מדעי הפוליטיקה. אקדמאים אולי ידברו אתכם על “אמנות השלטון”, על כך שפעולות פוליטיות מטרתן לקדם מטרות משותפות תוך כדי עריכת פשרות. בהגדרה זה מריח טוב, בשטח, רע מאד.

כך הריחה לי תמונתם של נתניהו את שאול מופז, כשעמדו זה לצד זה, אולי לא מחובקים אבל לגמרי מאוחדים, ערב הבחירות הכמעט-קודמות. כבר חשבנו שהולכים לקלפי, בא הצמד והוכיח לנו כי בין ההפתעות הפוליטיות יכולה להיכלל גם ההפתעה הנ”ל. אחרי כל ההכרזות האנטי-ביבי שפיזר מופז (“הוא שקרן”), אחרי שנתנו לנו להבין שאין תרחיש כזה של הצטרפות לממשלת נתניהו, פתאום הם הכינו לנו את ההצגה הכי טובה (רעה) בעיר. פוליטיקה, מה לעשות. עטיפת הצלופן הייתה מעניינת. למען חוק הגיוס ושאר מיני מילים גבוהות האמורות לשכנע ולא משכנעות.

 למה נזכרתי בזה? ובכן, השבוע לבשה העיר החרדית אלעד חג. בשעה טובה ומוצלחת, ולאחר שחלפו שבועות ארוכים מיום הבחירות לרשויות המקומיות, הצליחו סוף סוף המפלגה האשכנזית מול המפלגה הספרדית לשים קץ ליריבות ולהרכיב קואליציה.

 במשך שבועות פמפמו בש”ס על כך ש”לא נוותר על דרישותנו”. ש”ס דרשו שני סגנים בשכר – האחד עבור ראש מפלגתם, צוריאל קריספל, השני – עבור המצטרף שיחד איתו הם מהווים רוב במועצה – ברק צברי נציג התימנים. בצד האשכנזי התעקשו שלא לוותר – אנחנו מחויבים להעניק תפקיד סגן בשכר למי שהעניקו לנו את הזכייה ברשות העיר לנציגנו, שרוליק פרוש (בשבילכם, ישראל פרוש). הבטחנו, נקיים.

ומה בסוף ? ובכן, ש”ס הפסידה. איך ש”ס, שבראשה עומד המנהיג האמיץ אריה דרעי מתכופפת למפלגת ‘שלומי אמונים’ שבראשה עומד ח”כ מאיר פרוש? זהו, שמדובר בסיפור פוליטי מעניין. מסריח, לטעמי. במבט לאחור מתברר כיום כי במהלך כל השבועות שחלפו ניסו אנשיו של פרוש לעשות הכול כדי לחתוך נתחים מבשרה של מפלגת ש”ס המקומית. אולי עבדו על כל נציג ש”סי בנפרד, אולי זיהו מראש מטרות חלשות יותר, כך או כך לפני כמה ימים הצליחו ‘להשיג’ לעצמם עריק של ממש – ונציג ש”ס אבי דיין העניק את תמיכתו לראש העיר הנבחר פרוש. בתחילה הוא תמך רק בצעדים ‘קטנים’ כמו וועדות וכאלו, אבל בכך הוא חקק את הכתובת על הקיר – לא תרכיבו קואליציה, לא תיכנעו – העריק הבא בדרך.

 בש”ס נלחצו (מה פתאום נלחצנו, עשינו הכול למען השלום ולמען העיר – יגידו לכם רשמית), והזדרזו לרדת בכבוד מהעץ הגבוה אליו טיפסו. במבט לאחור, אילולי דיין לא הייתה לעיר קואליציה עד עצם היום הזה, אולי עד להכרעת שר הפנים בנושא.

 האם זה טוב שהוקמה קואליציה? תלוי את מי שואלים. לתושבים, נמאסו המריבות, והם מן הסתם שמחים. לראש העיר פרוש זה בהחלט מצוין, סוף סוף הוא יכול לנשום לרווחה. אחרי הכול, כשמקזזים לו כמה חודשים מכהונתו, כמה כבר נשאר לו? השמועות (מה פתאום, אין הסכם – יאמרו האומרים הרשמיים) מדברות על כך שבפעם הבאה ראשות העיר מוענקת ל’דגל התורה’, בפעם שלאחריה – לחסידות ויז’ניץ. אבל צל”ש למי שיצליח לשים את ידו על ההסכם, השמור כמו ששמורים מסמכים שב”כיים במרתפים. לש”ס – מדובר במפלה צורבת, הגם שלא יודו בה רשמית. “אני חותם בלב שלם ושמח, פנינו לעשייה”, אמר לי קריספל זמן קצר לפני שהלך לחתום. זה בסדר, ככה צריך פוליטיקאי לענות.

 ורק המושג “פוליטיקה” הוא זה ששב ויוצא נפסד מהסיפור. שוב הוכח שבתרגילים פוליטיים המדיפים ריח רע ולא ישר ניתן לשנות את המציאות. הנה יוצא בוגד נשכר. אז נכון שבמקור הריץ אבי דיין מפלגה עצמאית, אבל מהרגע שהצטרף למפלגת ש”ס הוא מחויב להישמע לקודקודיה. פרישתו מהפלגה לא רק שלא גררה עונש כי אם זיכתה אותו בתפקידים משמעותיים ודרישותיה הנוקשות של ש”ס באשר לצורך להענישו לא מומשו.

כך הפך המושג כלנתריזם בעיר אלעד ל’דייניזם’.

5.

למרבה הצער מי שמשתרבבים בעל כורחם לטורי הרכילות בתקשורת הם בני משפחת הרב, שעדיין עסוקים באיסוף השברים מליבם, שברים של הריסוק מאז פטירתו של הגר”ע יוסף.

הרכילות הזו כוללת נבירה בהזמנה לשמחת בר המצווה לנכדם המשותף של הראשל”צ הגר”י יוסף והראשל”צ הגר”ש עמאר. האם חתומים שניהם על ההזמנה? (כן) האם יגיעו שניהם? (כן). חכו ליום השמחה עצמה, תקבלו מן הסתם סיקור מפורט של מי ישב לצד מי, מי חייך למי, מי לא חייך למי, מי לחץ ידו של מי, מי חלף על פניו של מי ולא ממש התאמץ להיות נחמד.

ומה באשר לנער הבר מצווה עצמו? טוב מי שאל אותו האם רצונו בשמחה מתוקשרת. אילו שאלו, אני בטוחה (לא שאלתי) שהוא מעדיף להיות סתם ילד אלמוני.

לא מזמן סיפר לי פוליטיקאי שהתקופה בה כיהן כשר זכורה לו כזוועת עולם, וכי הוא ממש אינו מתגעגע אליה (עם יד על הלב, האמנם?…). הוא תיאר לי איך באחד הלילות יצא לשכנים ללוות שקית חלב, ואיך המאבטח מיד קפץ, החל לבדוק בקפידה את חדר המדרגות…בקיצור, רק אחרי שהרעש הבטחוני חדר מבעד לדלתות כל השכנים הואיל בטובו לאשר את הנקישה בדלת אצל השכן…לא נעים.

זהו המחיר שמשלם פוליטיקאי על התפקיד בו בחר. אבל הילד, הרי לא בחר את הסבים והסבתות שלו….

בני משפחת יוסף, הרב משה ורעייתו יהודית, מעולם לא בחרו מבחירה להיות בעין הסערה הפוליטית. הדבר היחיד בו בחרו (ועל כך ראויים לכל ההערכה שבעולם) הוא להתגורר עם הרב ולטפל בו במסירות נפש יומיומית. בעל כורחם הם הפכו ל’אישיו’ תקשורתי והפכו למחוזרים על ידי כל כלי התקשורת. לטוב, אבל בהחלט גם לרע.

כך נוברים להם בארונות הספרים ובודקים מה הם עושים עם כל ספר וספר של הרב (לא, הם לא מכרו דבר, הם יקימו ספריה תורנית לזכרו), מנחשים איפה יקימו גלעד למורשתו של הרב (לא, לא במשרדי בד”צ בית יוסף, מקום אחר ומיוחד יישכר על ידם לשם הגשמת החלום) ומה לא.

הם עצמם שומרים על שתיקה רועמת בכל הנוגע להתנהלותה העכשווית של ש”ס. תנו לי לנחש, ביום שתישבר השתיקה הזו ינועו אמות הסיפים. השמירה על בריאותו של הרב הביאה אותם לצילום כל רגע ורגע מחייו, כל מילה שלו מתועדת, יש מילים שיוכלו לזעזע רבים.

נכון לעכשיו הם עדיין עסוקים באבל הכבד, מתרחקים כמטווחי קשת מהפוליטיקה ושמחים על שהפוליטיקאים עזבו אותם. במשך שנים נכנסה הפוליטיקה, על כל המשתמע ממנה ולא תמיד לטובה, אל בין כתלי ביתם, אל תוך חייהם, סוף סוף הצליחו לזכות במנת השקט שלהם. אלא שבמהלך החודשים שחלפו מאז פטירת עטרת ראשם הם מסתובבים בתחושה קשה. כאילו מתנכלים להם. פתאום הפכה קרן להצלת מעין החינוך התורני, קרן שהגר”ע זצ”ל קבע שבראשה יעמוד הרב משה, לקרן שבראשה עומדים לא פחות משישה קודקודים. וכן, גם הרב משה, אבל רק ‘גם’. (וגם זה, רק לאחר התעקשותו של התורם שביקש לקיים את צוואת הרב כלשונה – הרב דרש שבראש הקרן יעמוד הרב משה). פתאום מתגנבות לאוזניהם שמועות על כוונות כאלו ואחרות להרע להם. בשלב הזה הם בטוחים שהכול רק דיבורים ומתאפקים לשמור על שתיקה. כמה זמן הם יחזיקו מעמד? אם תשאלו אותי, לא הרבה.

שלא יהיה לאיש ספק. המניה של משפחת יוסף לא התרסקה פוליטית. אז נכון, שחרית מנחה וערבית ביתם לא מלא בפוליטיקאים ולא רוחש תוכניות פוליטיות, אבל לאמירה שלהם – לטוב ולרע – עדיין יש המון משמעות בקרב המצביעים הש”סיים. שמירה עליהם ועל מעמדם (הרב משה כמנכ”ל בד”צ ‘בית יוסף’ ורעייתו כמפקחת של רשת הגנים הש”סית) היא חובת השעה לכל מנהיג שמבקש שמפלגתו לא תפולג. לא, הם לעולם לא יתנו ידם לפילוג ש”סי (לאלו ש’בונים’ על כך, אינכם קוראים נכון את המפה), אבל הם יכולים לזעזע את אמות הסיפים במילותיהם.

יש שתי דרכים לכבוש שלטון. האחת, למחות כל זכר לשלטון הקודם, השנית, חיבוק השלטון הקודם והתקדמות יחד. באשר לישי, יש לדרעי בעיה. כי בעוד ישי שב ומבהיר בקולו שלו כי אין פניו לפילוג ש”ס, הרי שמעשיו בשטח לא ממש משדרים תואמים. כך גם דיבורי אנשיו. באשר לבית הרב, אין להם כל כוונה להתערב פוליטית, למה להרחיקם מעם המפלגה אותה הם אוהבים.

ובינתיים, עד שייערכו השינויים הפנימיים בתנועה להשבת עטרה ליושנה, נמשיך להיות עדים למריבות הנצחיות בין תומכי דרעי לתומכי ישי – חדשות לבקרים ובכל נושא מזדמן. מפירות ט”ו בשבט ועד למסתננים.

בליכוד, רבותי, עושים את זה אלגנטי יותר. אם כבר לריב, לכו תלמדו איך.