“כלי התקשורת של אריה נגד כלי התקשורת של אלי”, שרי רוט בפוסט אורחת

הערב פרסם רביב דרוקר בערוץ 10, כי שרי רוט מי שהיתה עד לאחרונה הכתבת הפוליטית הבכירה של בחדרי חרדים והנמצאת בהליכים בבית המשפט מול מעסיקה לשעבר (האתר והמו”ל מאיר גל) העידה בבית המשפט וסיפרה, כי במסגרת עבודתה העיתונאית הוכתב קו מערכתי אנטי יו”ר ש”ס אריה דרעי ובעד ח”כ אלי ישי מכיוון ש”האתר המתחרה שלנו, כיכר השבת, שייך לצד של אריה דרעי, אין לנו סיכוי לקבל כסף מאריה דרעי”. הדיון בעניינה של רוט נמצא בעיצומו ופיטוריה אינם סופיים עד להכרעת בית המשפט בהליך שפתח ארגון העיתונאים נגד בחדרי חרדים.

הדברים המובאים בצילומי המסך הבאים כפי ששודרו היום ב 10 (וסליחה על הצבעים הנטורל), נאמרו על ידה במהלך הדיונים בבית המשפט. חלקם אף נשלחו בסמס ככל הנראה על ידי גל עצמו.

אז הנה: הטור הפוליטי של רוט, במלואו ובכל אורכו בלעדי בפלוג, משוחרר מלחצים, הכתבות ונקמות של מערכת תקשורת כלשהי. עיתונאות חופשית ועצמאית.

שרי רוט: מדוע דרעי מאמין לאטיאס ולא לאלי ישי?

 שרי רוט על מאחורי הקלעים של ש”ס: האם אלי ישי יוביל לפילוג? מה הסיכוי שדרעי יצליח למנוע מאטיאס לפרוש לעסקים? ולמה אסור לש”ס לשכוח את בני משפחתו של הרב עובדיה ומקורביו? * וגם: האם החרדים ינקמו בבוא-היום בציבור הדתי-לאומי? פטירתו של שרון יכולה לספק תשובה • עשר נקודות חשובות

 אחד

משהו רע מאוד עובר על ש”ס. מאז ומתמיד היתה זו ‘יהדות התורה’ מפלגה עם סיעות כמעט כמספר חבריה. המאוחדים שם הם חברי ‘דגל התורה’. כל השאר מייצגים סיעות יחיד שהתאחדו לצורך פרקטי תחת מטריה אחת. האם אל מערכת הבחירות הבאות תגיע ש”ס בדיוק באותה צורה? – ימים יגידו. נכון לעכשיו מנהלים חלקיה קרב מאסף, כזה המעורר גיחוך.

למה גיחוך?

אז ככה. כל עוד התנהלה ש”ס בפורמט המשולש, כאשר בראשה עומדים שלושה קודקודים, צחקנו על הקרקס, אבל הבנו את הרעיון. שלושה בסירה אחת. ידענו שכל אחד מהם רוצה לנווט למחוז חפצו, אבל לפחות הייתה כותרת – שלושתנו בראש, אז שלושתנו מנווטים. הלעג שבשיטה הוביל להכרזה על בעל בית יחיד, כאשר הנושא מובא אל הרב עובדיה יוסף, חודשים אחדים קודם לפטירתו.

יש ממקורבי הרב שיהיו מוכנים להישבע שהרב צפה בעיני קודשו, כי קרב יומו האחרון, ולכן החליט להשיב את אריה דרעי אל כס היו”ר. הבטחתי לו לחזור, אני מקיים את ההבטחה, הסביר נשיא מועצת החכמים. אבל כל מי שהיה בסוד העניינים ידע שזה לא היה כל-כך פשוט. במשך 13 שנים התרגל הרב להנהגתו של אלי ישי, הנהגה בסגנון שונה מזו של אריה דרעי. “שאלתי על כל צעד ושעל את פי הרב”, נהג ישי לספר בכל הזדמנות, “הוא כביכול שאל, אבל סובב את התשובה כך שתהיה כרצונו”, אמר לי פעם בכיר בש”ס. מי יודע.

דרעי, לעומת ישי, מעולם לא ניסה להציג כאילו הוא רץ מספר פעמים ביום לשאול את הרב. בעניינים קריטיים עירב אותו, בזה תם הסיפור. לשם כך בדיוק ניתנה לו הנהגת התנועה, כדי להנהיג.

מתנגדיו מבית, אנשיו של אלי ישי, ישתמשו בזה כדי לבקרו. מצד שני “בכל מקרה היו מוצאים על מה לנגח אותו, מי מתייחס אליהם”, אומרים בסביבת דרעי.

 בסך הכול, אין ספק שמדובר בשני סוגים של הנהגה. “הרב צפה כי ימיו ספורים והחזיר את אריה, שהוא יותר עצמאי בשטח, כי ידע שלא יהיה את מי לשאול”, אמר לי אחד ממקורבי הרב בימי ‘השבעה’.

שתיים

 בשיחות שלי עם אלי ישי הוא מכחיש מכל וכל כוונות לפילוג המפלגה. “זו מפלגה של מרן”, הוא שב ואומר. התחושה שלי היא שאם אכן היה מצליח לשכנע בכך את דרעי, השלום והשלווה היו שבים אל הסיעה השסועה. אבל הוא ממש לא מצליח. מדוע בעצם? לשם השוואה: חברו למפלגה, ח”כ אריאל אטיאס. ח”כ מוכשר, שר מבריק לשעבר, איש עם כל הסיבות הטובות לעורר את חששו של דרעי מפני המתחרה הצעיר והשנון. המציאות בשטח מראה כי לא כך, וכי דרעי נותן אמון מלא באריאל. למה? כי אריאל הצליח לשכנע את כולנו שאין לו יומרות להפוך ליו”ר או להתחרות על התפקיד.

זה פשוט לא מעניין אותו. את אלי זה מעניין. מאוד.

נקודה נוספת, חשובה לא פחות. לאריאל אין ‘תנזים’. ולכל מי שסבר שהמילה הזו שמורה אך ורק לאנשיו של דרעי מומלץ להוסיף כוכבית לצידה – גם לאלי ישי יש היום תנזים נאמנים. אריאל הוא איש של עשייה, לא איש להנהגת השטח. אילו רצה, יכול היה, אבל הוא לא.

זו אחת הסיבות לכך ש”פניו לעסקים”. אין תאריך לתוכנית, אבל היא תולה בחלל ונעשים צעדים כדי לקדמה ולהפכה למעשית. שתי דרכים ניצבות בפני ‘התנזים של אלי’: האחת – יישור קו עם אריה דרעי ומלחמה על זכויותיו של אלי לשיתופו בהנהגת התנועה; האחרת – מלחמה, שבסופה או יודח מהתנועה או יקים מפלגה משל עצמו. ש”ס 2…

האופצייה השנייה בעייתית מבחינת דרעי. אלי ישי הוא לא הרב חיים אמסלם, ומועצת חכמי התורה אינה מסוגלת לקבל הכרעה כפי שקיבלה הגר”ע יוסף שעמד מעל לחכמי התורה, שנשמעו בלעדית להחלטותיו שלו. תמיד קיים הסיכון לפיו חלק מרבני המועצת לא יתנו יד לצעד שכזה וירצו לראות באחדות השורות. כל עוד אין רב אחד שקובע בש”ס, כל החלטה מהותית לא תוכל להתקבל ללא עוררין. אגב, גם ההחלטה על זהותו של רב שכזה לא תתקבל פה אחד וללא עוררין. בעיה.

כך עלה, למשל, בגורלה של ההחלטה לחתום על הסכם של רשת המעיין התורני עם משרד החינוך. לכאורה, כל ברירה לא הייתה. אחרי כמה וכמה חודשים בהם לא נכנסה משכורתם של העובדים לחשבון הבנק, לאחר דו”ח מבקר בלתי מחמיא בלשון המעטה כמובן, האופציה היחידה שנותרה היא להיעזר במשאבי משרד החינוך, תוך מינימום שליטה בתכנים מצידו ומקסימום ניסיון למזער נזקים רוחניים מצד דרעי, שחתם על ההסכם. כאילו יו”ר אחר היה יכול להרשות לעצמו לנהוג אחרת.

הביקורת לא איחרה לבוא. התופעה המוזרה היא שקולו של ישי לא נשמע. עושים זאת בשבילו אנשיו. האם הוא מתואם איתם? לכאורה, רשמית, מה פתאום, הם עצמאים בשטח. “שלא תהיי תמימה, הוא שולח אותם”, אומרים לי אנשים בתוך הסיעה. או שכן, או שלא. היתכן? – זעקו אותם תנזים – לימודים מעורבים בנים בנות עד לכיתה ג’? כאילו ביקש אריה דרעי לחלן את ש”ס או את מוסדותיה, כאילו לא הוא זה שמופיע לאירועים מפלגתיים כשהוא מקפיד על חבישת כובעו לראשו, מעשה המשדר שמירה על תדמית תורנית.

לא ניכנס לפרטי הסכם הטיוטה שנחתם נכון לעכשיו מול משרד החינוך. ברור לכולנו שכוונות המשרד אינן ‘תמימות’ – נתינה מכל הלב והנשמה למען תנועת ש”ס ומוסדותיה. ברור לכולנו שהאילוצים חייבו התגמשות. ובעיקר – ברור לכולנו שאילו היה הרב עובדיה יוסף עוד איתנו, כל ציוץ של ביקורת לא היה נשמע מול פסיקה שלו ללכת על ההסכם.

אלא שאחרי מות קדושים, הכול השתנה. “אנחנו לא מפסיקים לבכות על האבידה”, אמר לי השבוע אחד מבני משפחת הרב.

ש”ס היא זו שאינה מפסיקה לבכות, יחד אתכם או לחוד, השבתי לו.

כי ש”ס של אחרי פטירת הרב אינה אותה ש”ס. צפו לקולות נהי על כל החלטה שתתקבל. מדינית, פוליטית, ערכית, חינוכית. מה שלא יעשה דרעי – יחטיף לו הצד השני. בדיוק נמרץ כמו שהיה בימי שלטונו של ישי במפלגה, אגב. מה שלא עשה, גרר ראיון תקשורתי מניב רייטינג של דרעי, בביקורת. אבל יחי ההבדל הקטן: שם העז דרעי עצמו לומר את אשר על ליבו, במקרה הנוכחי עושים זאת האנשים הקטנים שפזורים בשטח.

ואיפה אלי? מדוע שומר על שתיקה? למה לא מבקר בקולו שלו? – לאלוקים הפתרונים.

שלוש

אפרופו אטיאס. מאחר והצפי של רבים הוא שש”ס תתפרק באיזה שלב, הדרך היחידה לשמור על התנועה המקורית חזקה ואיתנה היא לאחד כוחות. עם תום ‘השבעה’ ישבו דרעי ואטיאס לפגישה, ניתחו את המצב, והחליטו לחבק את הח”כים. זה בדיוק מה שהוביל לישיבת הסיעה שנערכה בסיום ‘השבעה’ בביתו של הרב, אל מול כסאו המיותם וסביב שולחנו בביתו שלו.

 העצה של אריאל הייתה פשוטה וחכמה. נחבק אלינו את חברי הכנסת שלנו, איש לא יוכל לחתוך בנו. כל אחד מהחברים התבקש להעלות זיכרונות אישיים, האווירה בחדר הייתה חמימה ונעימה.

מאז ועד היום ממשיך דרעי לעשות מאמצים בכיוון, אולי לא מספיק. לפני זמן קצר יצא לי לשבת לשיחה ארוכה עם אחד מהחברים הבולטים במפלגה, אחד שעל עשייתו הפרלמנטרית יש רק שבחים. הוא סיפר שזמן קצר לפני הבחירות לכנסת נכנס אל הרב עובדיה. הרב סיפר לו: “יש מי שמנסים לשכנע אותי להדיח אותך, אבל אני הרי יודע את העשייה שלך ולא שמעתי להם”. הוא היה אז מזועזע. מאז ועד היום ניסה להשכיח מליבו את הדאגה שמא הסיפור יחזור על עצמו לקראת הבחירות הבאות, כשאז לא יהיה לו פטרון ומגן, והמשיך להתרכז בעשייה.

למה אתה לא מפרסם את מה שאתה עושה? – שאלתי אותו אז. אחרי הכול, לא פעם נודע לי על אירועים בהם השתתף, על עזרה ציבורית, על חוקים מעניינים שהעלה בכנסת – על אף לא אחד מהם הועברה הודעה לעיתונות. הוא הסביר שחברי הכנסת של ש”ס לא מספיק עוסקים בקטע הזה של דברור עצמי, אולי כי לא נעים להם, כי יש אחרי הכול בוס לתנועה והעשייה שלו היא שצריכה לעמוד במוקד הזרקור התקשורתי.

האם זה נכון? למען האמת, ממש לא. עשייה של החברים תורמת למפלגה כולה, לתחושה כי יש עשייה, היא רק מוסיפה לכבודו של היו”ר. אבל היוזמה לכך צריכה, לדעתי, לבוא מכיוונו. אולי מערך דוברות שינוהל על ידי לשכת היו”ר, אך ירכז תחתיו את מערך הדוברות של כל הח”כים. איש מיוחד שתפקידו יהיה לדלות סיפורים טובים על עשייה.

על הכיוון הזה הלך אריה כשציין את העובדה שבימי השלג הירושלמי סומן רק אריאל כמי ששוהה בכנסת ועובד. אז נכון שבחלק מהזמן שגתה המכונה, ‘נתקעה’, אבל היו גם שעות בהן הוא אכן שהה בכנסת ואכן פעל ועבד. חוק הגיוס הוא רק אחד מהדברים בהם הוא משקיע את ראשו ורובו ושעות ארוכות. השיטה הזו של הענקת שבחים לחברים יכולה להפוך את ש”ס להרבה יותר מלוכדת, לכזו שאיש לא יצליח לפצלה.

מתוך אותו רעיון בירך דרעי את ח”כ איציק כהן על זכייתו בתואר ׳אביר איכות השלטון׳. ״תנועת שס גאה בך. זכייתך משקפת את פועלך ועשייתך הרבה. זכית לקדש שם שמים״, אמר.

אילו הייתי יו”ר ש”ס הייתי משלבת במערך הדוברות הזה גם את ח”כ אלי ישי. כל פגישה שלו, כל סיור בצפון או בדרום, כל חתונה בה הוא משתתף – הייתה מועצמת על ידי ועל ידי דוברי, אני הייתי משגרת אותה לתקשורת, במו ידיי. וכך, בעוד היום משתמשים אנשיו של אלי בהודעות מהסוג הזה כדי להוכיח “הנה, אלי עדיין מנהיג”, הן היו הופכות ל”אריה מנהיג, תחתיו פועלים כל החברים באיחוד שורות מרשים”.

במצב שכזה, לא היה איש צריך לעשות כל מאמץ כדי לרכוש לעצמו כלי תקשורת כזה או אחר. חלוקת כלי תקשורת ‘של אריה’ לעומת כלי תקשורת ‘של אלי’, על כל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך, הייתה נמנעת. גם האתיקה העיתונאית הייתה שבה אז אל מקומה הראוי.

(ההדגשה לעיל אינה במקור של רוט. זו היא הדגשה שלי – ט”ש)

ארבע

 למערך דוברות מסוג זה רצוי היה לשלב, בראש וכמנהל, את ח”כ אריאל אטיאס.

 לא רק בזכות כישוריו התקשורתיים, כי אם, ובעיקר, כדי לדחות את הרגע בו ינטוש את המפלגה לטובת עסקים. הצעד הזה, ברוך עבור משפחתו כאשר יהיה, רע מאוד לש”ס. לאטיאס יש את היכולת לראות דברים בעין מאוד חדה, הוא מבחין לעיתים בדקויות שמי שטרוד בענייני ניהול המפלגה אינו יכול לשים לב אליהם.

 יאמר מי שיאמר, כבר נתנו לו פעם לנהל מטה הסברה, התוצאה הייתה “לא משהו”, בלשון המעטה. אלא שאז יזכיר מי שיזכיר כי בתקופה ‘ההיא’ קרטעו בראש ש”ס שלושה אוחזים בכתר וכל החלטה קרטעה תחת שלושה מנהלים – והתוצאה בהתאם. זה לא המצב כיום. אילו נטל אטיאס את מושכות הדיברור בידיו, מצבה התקשורתי של ש”ס היה משתפר פלאים.

תסמכו על אטיאס שהיה מוציא הודעה חדה ומושחזת רגע לאחר שאנשי ישי השמיעו ביקורת חריפה על דרעי “שהפקיר את מערכת החינוך של ש”ס בידיו של שר החינוך שי פירון”.

תסמכו על אטיאס שהיה משיב מלחמה שערה על כל ניסיון לערער על מנהיגותו של דרעי. הוא היחיד שיכול להזכיר נשכחות, הוא היחיד ש’חי’ את התקופה בה כיהן אלי ישי כיו”ר ש”ס. הוא יידע לספר על טיהור השטח, שנעשה גם אז, על מינויים, על פיטורין, ועל שאר מיני נפלאות הפוליטיקה. אז, כהיום.

כדי שכל זה יתרחש במציאות, אריה צריך לעשות מאמץ. להפנים שזה נחוץ, ולשקוד על מסע שכנוע רחב היקף. אני לא בטוחה שהוא יצליח, יש מצב שאצל ח”כ אריאל אטיאס ההחלטה כבר גמלה והכול רק שאלה של זמן, אבל יש מצב, גם אם סיכוי אחד למיליון, שברגע שיחוש שבידיו לעשות מעשה ולהשפיע ‘על אמת’, הוא יתעשת. לטובת המפלגה, שהייתה כל כך חשובה למרן.

אני עוד זוכרת את הימים בהם הייתה כניסתו של אטיאס למזנון הח”כים מלווה בשובל של בכירי העיתונות הישראלית שהמתינו לבדל של מילת תדרוך שתצא מפיו. היום ממתינים העיתונאים לסיפורים על “פילוג או-טו-טו”, ליותר מכך הם לא מצפים. וכי במה יתעניינו? בביקור של יו”ר ש”ס במוסדות חינוך בבני ברק? לא זה מה שמעניין אותם. תסמכו על אטיאס, הוא כבר היה עוטף כל סיפור שכזה בנתונים, מספרים, משפטי מחץ, כמו גם ניתוחים מדוייקים על סיכויי (אי סיכויי) ההתפלגות.

חמש

 מאחורי הקלעים אסור לשכוח גם את בית הרב זצ”ל, את בני משפחתו, את האנשים שהיו קרובים אליו. מערך דוברות ש”סי חייב לקחת גם אותם בחשבון, לזכור אותם, לדברר אותם נכון. זה ממש לא התפקיד שלהם להילחם על אגדות כמו “איך הפכתם את הרב למסחר ומכרתם את ספריו”, כאילו לא עשתה משפחתו של הרב מאמץ עילאי כדי לגדור בקרשים מיוחדים את ארון ספריו של הרב רק כדי שלא ימסחרו איתם.

 מערך דוברות שכזה חייב לדאוג לכך שכל אחד ממקורבי הרב ו/או בני משפחתו לשעבר ימצא את מקומו המתאים והראוי והמכובד בצמרת ש”ס. ולא חסרים תפקידים הולמים. אסור שהם ימצאו את עצמם, ולו אף לרגע, נטושים. בבחינת, האנשים עשו את שלהם, האנשים יכולים ללכת.

 אין ספק שאת פעילותו של הרב עובדיה יוסף, פעילות עצומה וחובקת עולם, היה מי שאיפשר. לא יתכן שמלבד האבל והכאב החותך בבשר החי ייאלצו אנשים, שהיו בשר מבשרה של תנועת ש”ס, וחלק מהקמתה וביסוסה, לעמוד מן הצד ולהשקיף במתרחש בתנועה כאילו הם זרים בתוכה.

 שש

פטירתו של אריק שרון, אחרי 8 שנים ב’שיבא’ הוציאה מהנפטלין רבים שניצלו את ההזדמנות לשחרר תגובה. בימין היו מי שמיהרו לצלוף בו על ההתנתקות, חוגי השמאל זכרו לו את תקיפותו כמו גם את מנהיגותו ויכולתו להכריע (נכון, לדעתם) בעת שהיה צריך לקבל החלטות. ורק הציבור החרדי מצא עצמו נבוך. מחד, לא נהוג למתוח ביקורת על נפטרים, שכן אחרי מות – קדושים אמור. מאידך, שרון היה זה שחתך בבשרם כלכלית, בתקופת גזירות 2003. בנימין נתניהו היה שר האוצר והמבצע – אריק משך בחוטים. לא נשכח, לא נסלח – נשבעה אז התקשורת החרדית. אבל כשהלב גדוש בצרות עכשוויות, למי יש כוחות נפש לזכור עוונות ראשונים? זו אולי הסיבה לצפי שעיתוני סוף השבוע במגזר יהיו מלאים בסיפורי זיכרונות של

חרדים/רבנים/אנשי מעשה הזוכרים את הימים היפים של אריק. אז, מלך ישראל. את ימי ההתנתקות יצניעו, ולא רק כדי שלא לעורר קטרוג על הנפטר. אבל יש עוד סיבה: מי שמקשיב היטב לנאומי הח”כים החרדים בכנסת הפנים זה מכבר כי הם מצפים לשעת כושר של נקמה בציבור הדתי-לאומי, הנותן ידו לרדיפת הציבור החרדי.

כך ספד לו דרעי: “עם ישראל חב לו רבות על לחימתו בעוז ובגבורה מול אויביי ישראל”, כשהוא מצרף תנחומים לעמרי, גלעד ולשאר בני המשפחה. כך ספד לו גם ישי: “לשרון זכויות רבות בבנייתה, חוסנה וחוזקה של המדינה”, כשהוא מספר על התקופה בה פעלו יחד כשרים בממשלה. ואף מילה על ההתנתקות הכואבת.

 שבע

לפני מספר שבועות ערך ‘מעריב- מקור ראשון’ המחודש את ועידת ‘מעורבים’ באילת. השתתפתי באחד הפאנלים, כאשר שאלת המחץ בדיון הייתה: האם הציבור החרדי ינקום בציבור הדתי-לאומי? שאלה טובה, צריך להודות. תשובות שונות עלו שם בהקשר זה. אני טענתי שהנקמה לא תגיע. וכל-כך למה? גם משום שהציבור החרדי אינו מאוחד, גם כי חזקה על יחצ”נים-מטעם שיעשו את עבודתם ויצליחו לפורר את המחנה מבפנים – גם את החלקים שאינם מפוררים. ואת הפירורים, יהפכו לאבק טחון. כך הצליחו יחצ”נים חרוצים לגרור חלקים גדולים מש”ס לפגישה עם שר השיכון אורי אריאל. אפילו מאיר פרוש ומנחם אליעזר מוזס מ’יהדות התורה’, היו בדרכם למשרדו. “אורי אריאל הוא חלק ממפלגת ‘הבית היהודי’, הוא לא הטיל שום וטו על שום גזירה נגד הציבור החרדי, למה לקשט לו את המשרד באנשינו?” – תהה אחד מבכירי ש”ס, שנמנע מלהגיע לפגישה. ככה לא נוקמים. כדי לנקום, צריך אחדות. ואחדות, לא ממש מצויה לא במפלגה האשכנזית גם לא בזו הספרדית.

 שמונה

“לפנות את כפר דרום זה כמו לפנות את כפר סבא”, נהג שרון לומר בתקופה בה הפך לראש ממשלה. אבל חלף זמן לא רב והוא הגה את רעיון ההתנתקות. למה נזכרתי בכך? לא כדי להספידו לרעה, חלילה. זה לא הזמן. רק כדי להזכיר לעצמנו את התקופה בה שררה אופוריה באשר לאהבת החרדים של נתניהו.

אני זוכרת איך קיבלו את פניו ב’שבע ברכות’ לבתו של השר דאז אלי ישי, איך החמיא לו הרב עובהדיה יוסף, כמה שבחים הומטרו עליו מצד חלק מחברי הכנסת החרדים. לא כולם, היו שהפיקו לקחים מהעבר. עם אחד מהם אף שוחחו בכירי הליכוד על אפשרות הצטרפות לתנועה. פלג חרדי, בתוך הליכוד, משהו כמו ‘ישראל ביתנו’. עצם השיחות, גם אם לא הבשילו לכדי מעשה, מעידים על האמון הרב ששרר אז. היו יועצים חרדים ששימשו כיועצים לבכירים במפלגה חרדית, אך בכתר אחר שלהם, לא רשמי ולא מתוקשר, כיועצי לחש בלשכת נתניהו.

אבל חלף זמן לא רב ונתניהו הפך לראש ממשלת הזדון, הממשלה הכי גרועה עבור החרדים מאז קום המדינה. ככה זה בפוליטיקה, יאמרו מי שיאמרו, ויצדיקו כל תופעה, כלנתריזם כדייניזם. מה לעשות, אני עדיין מאמינה שגם לפוליטיקה אמורים להיות גבולות משל עצמה.

 תשע

24 יחידות דיור. זו הכמות שהשליך שר הבינוי והשיכון לעבר ביתר עילית. העיר שהפכה מאזור עדיפות לאומית לסתם עיר, באדיבות אותו שר.

 עד כאן, שום דבר אינו יוצא דופן. שר ששוגר לתפקיד בידי אחיו המתנחלים, לא ממש חשוד על דאגה לחרדים. אלא שהשר הזה מתפעל יחצ”נים חרדים, והם, כל תפקידם לפאר את עשייתו בעיני המגזר.

 לא הייתי מופתעת אילו הייתי פותחת את עיתוני יום המחרת וקוראת שם על “גודל פעלו של השר”. כן הופתעתי לגלות את אומץ ליבו של ראש העיר ביתר עילית, מאיר רובינשטיין, ש’העז’ למחות “על קיפוח הציבור החרדי ביו”ש”.

 לא, תודה, אמר. “אני מוותר על 24 יחידות הדיור”.

 “כבר בסבבים הקודמים קופח חלקו של הציבור החרדי בצורה מחפירה, כאשר מתוך 1000 יחידות דיור שאושרו במנה הראשונה עמד חלקה של ביתר עילית על 36 יחידות דיור בלבד, דבר המהווה עלבון בכל קנה מידה”, נכתב ב’המבשר’.

 “זלזול בוטה בציבור החרדי”, תקף גם ‘המודיע’. “להוציא 24 דירות בביתר ועוד 102 דירות בעמנואל ולהצהיר כי בכך הוא עוזר לשוק הדיור החרדי, הוא מזכיר את ההצהרה האומללה שלו לפני מספר חודשים כי הוא מייעד את כסיף שבנגב כפתרון למצוקת הדיור החרדית”, נכתב שם.

 ובאחדות מרשימה, הצטרף גם ‘יתד נאמן’ למקהלת המחאה. “העובדה הברורה היא כי משרד השיכון הוציא לשיווק ביו”ש 800 דירות, מדובר בדירות זולות יחסית, המתאימות לזוגות צעירים, מתוך אלו, בחר השר להקצות רק 126 לציבור החרדי”, נכתב שם. למען האמת, אחרי מופע האחדות של הביטאונים, אני עושה ‘חשיבה מחדש’ אודות הנקמה החרדית העתידית. יש מצב, שההכרח יוביל הפעם לאחדות השורות. לפחות בנושא אחד.

 עשר

 כשנפל אריק למיטת חוליו, שימשתי ככתבת בשבועון חרדי. העורך הטיל עלי משימה: לפנות למקורביו לשעבר של אריק ולשמוע מהם על כעסם כלפיו. הימים ימי הרתיחה של ההתנתקות, הזעם היה בשיאו, והייתי בטוחה שכל שיחת טלפון שכזו (לכצל’ה, זמביש ועוד) תגרור מילים בוטות של שמחה לאיד. הופתעתי. איש מהם לא הסכים לומר מילה בגנותו של שרון. רק איחולי ‘רפואה שלמה’ ליוו את טריקות הטלפון.  יש מצב שכבר אז הפנימו החברים כי מישהו ‘מהסובבים’ הוא שדאג לנתק את אריק מחבריו, לנתק אותו ממורשתו הימנית.

 כצל’ה נוהג לספר: “לאחר שהכריז על הריסת חבל קטיף וצפון השומרון יצא פעם מלשכת ראש הממשלה והבחין בי. לפתע סטה ממסלולו כשכל הפמליה שעוטפת אותו משתרכת אחריו והתחיל להסביר לי: ‘תבין כצל’ה, יש אילוצים’. לאחר הקשבה ארוכה, אמרתי לו: ‘אריק, עברנו את פרעה, נעבור גם אותך’. הוא הסתכל עלי וחייך. “אריק הציל את חיי ואני אוהב אותו עד היום הזה”, אמר לימים.

“ההיסטוריה תהיה נחמדה אלי, כי אני מתעתד לכתוב אותה”, אמר פעם צ’רצ’יל. אחרי מות, עסוקה התקשורת בכתיבת ההיסטוריה של שרון.

 תנו לי לנחש, ההיסטוריה תהיה נחמדה אליו.

התמונה הראשית בפוסט, צילום מסך משידורי ערוץ הכנסת