הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
יום א׳ 29 ביוני
ישיבת ממשלה. סדר היום לישיבת הממשלה מפורט כאן.
ישיבת ועדת שרים לענייני חקיקה. פירוט החוקים כאן. בין השאר הצעה של ח״כ איילת שקד לאפשר להפסיק כהונתו של ח״כ שתומך בטרור או קורא להסתה (כיום החוק מאפשר לפסול את ההתמודדות טרם הכהונה ולא מאפשר להפסיק כהונה אחרי הבחירות). כמו כן, הצעת חוק חשובה מאוד, עניין שבמשך שנים רבות ניסו ארגוני הנשים לבטל – מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט למשפחה לבתי דין רבניים, במקרה של גירושין. המציעות: שרת המשפטים ציפי לבני וח״כ עליזה לביא (מצורף להצעות נוספות בעניין של ח״כ שטרית, לוי-אבקסיס , שטרן ועוד).
במכון INSS בתל-אביב כנס מדיני בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו. שידור חי של דבריו בשעה 19:30. ברקע: כניסת אירופה לואקום שהותירה ארה״ב עם החלטות מדינות אירופה להזהיר את תושביהן מעסקאות והשקעות בשטחים, נטישת ארה״ב את המו״מ. לפני ראש הממשלה ידברו ח״כ עפר שלח, עמר בר-לב, איילת שקד. לצפיה בכנס בשידור חי.
במקביל בשעה 17:00 ועידת מפלגת העבודה במלון דן פנורמה ברחוב הירקון. לפי הרחש בחש בקבוצות הפייסבוק של פעילי המפלגה צפוי שם הרבה רעש, משרוקיות, זמבורות ומה לא. אני באה עם אטמי אזניים.
בשעה 19:00, בכיכר רבין אירוע הזדהות עם החטופים, שרים יחד לשובם בהנחית אברי גלעד. ישתתף הנשיא הנבחר ראובן ריבלין. פרטים כאן. בחירת הלוקיישן מעניינת וחשובה. רצון של המארגנים (וגם המשפחות, אני מניחה) שהנערים החטופים לא יהפכו להיות מגזריים, אלא בלב הקונצנזוס.
היום האחרון להתפקדות למפלגת למרצ למי שרוצה להשפיע מבפנים על זהות רשימת המפלגה לכנסת הבאה (ועידת המפלגה בנובמבר)
יום ב׳ 30 ביוני
09:00, אוני׳ תל-אביב כנס פרקטיקות לקידום נשים באקדמיה עם שר המדע יעקב פרי ויו״ר הועדה לשוויון מגדרי עליזה לביא. פרטים כאן.
פינוי גבעת עמל, מאבק של התושבים אל מול תשובה. פרטים כאן.
ועדת הכספים בשעה 12:30 דיון במסקנות הוועדה למלחמה בעוני בישראל – “ועדת אלאלוף”
בועדת חו״ב, דיון בהשתתפות ראש הממשלה בנושאים הבאים: מטרות מבצע שובו אחים, כפי שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, החלטות והנחיות בתחום הביטחוני, המדיני וההסברתי הנוגעים במבצע, מנופי הלחץ שמופעלים בשלב זה וכאלו שטרם הופעלו, על מנת לקדם את מטרות המבצע, השלכות המבצע על ממשלת האחדות הפלסטינית.
כמו כן מחר בועדת חוץ ובטחון ישיבה משותפת עם הועדה לשוויון מגדרי בשעה 12:30: דיון ישום החלטה 1325 של האו”ם – תכנית פעולה לשילוב נשים במוקדי קבלת החלטות. לאחרונה עבר חוק שיאפשר שילוב של יותר נשים ברמה המקומית (רשויות), אך ברמה הלאומית הדרך עוד ארוכה ארוכה. (הולכת)
יום ג׳ 1 ביולי
בכנסת: כנס העסקה ישירה בחינוך עם תופעת המורים המפוטרים ביום הראשון של החופש הגדול של ח״כ שלי יחימוביץ׳. פרטים כאן.
בחיפה, הפגנה נוספת בנושא הבעיות הבוערות במפרץ חיפה. פרטים כאן.
לפני כמה שבועות היייתי בחיפה (הרצתי). תוך כדי שאנו ישובים במלון קולוני היפהפה, חלפה בחוץ הפגנה די גדולה למענם של העצירים שובתי הרעב. צעדו שם כמה מאות אנשים, חלקם כבר לבושים בבגדי קבוצות הספורט לקראת ערב פתיחת המונדיאל. הצועדים עשו רעש של הפגנות אבל לא חרגו משום כללי התנהלות הפגנתיים רגילים.
נזכרתי באותה ההפגנה כשראיתי את אירוע מצעד הדגלים של צעירי הליכוד מחיפה ותנועת ׳אם תרצו׳. ״מחזירים את חיפה לישראל״, שמקווה להחזיר את חיפה בנושאים הלאומיים בלבד (וֹלא בנושאים מקומיים, המטרידים חלק מתושבי חיפה). המטרות: שמירה על צביון חיפה כעיר ישראלית, בלימת פעילות פרו-פלסטינית, נגד שחרור מחבלים ועוד. פרטים כאן. לאור הצהרתו של שר החוץ אביגדור ליברמן שהמפגינים הערבים דינם כדין מחבלים, עושה רושם שהימין הישראלי לא מבין ולא רוצה להבין מה הן חרויות יסוד של הפגנה וביטוי. בקיצור, הגיע הזמן לשלוח את כולם ללימודי משפט, שנה א׳, משפט חוקתי.
יום ד׳ 2 ביולי
פאנל עיתונאים של ישראל חופשית, דיון בנושא דת ומדינה בהשתתפות אראל סגל (מעריב), עמית סגל (ערוץ 2) וטל לא-סגל (הפלוג). יום ד׳, בירושלים, אם אתם בסביבה תבוא לחזק את הטיעונים החילוניים. פרטים כאן.
יום ה׳, 3 ביולי
כנס מחוזות לשכת עורכי הדין, מושב בנושא מעמדה של ישראל (״מדינה במצור״) בזירה הבינלאומית לאור גל החרמות על עסקים עם השטחים. משתתפים: לבני, הרצוג, ישראל כץ, צחי הנגבי כולם בפאנל אחד ומיד לאחר מכן ישיבה של כל ועדת חוק, חוקה ומשפט עם דוד רותם, ג׳מאל זחאלקה, שולי מועלם, משה מזרחי, אברהם מיכאלי (יו״ר סיעת ש״ס), מרב מיכאלי, אורית סטרוק ועוד (נשמע לגמרי נפיץ) . פרטים כאן.
שבוע הבא
ועידת ישראל לשלום של עיתון הארץ. פרטים כאן. (מתלבטת אם ללכת)
המשך החודש
24 ביולי – השבעת הנשיא העשירי של ישראל ראובן ריבלין.
סוף יולי – דד ליין להסכם בין איראן לבין שש המעצמות. לפי הדיווחים הפערים גדולים.
תודה לכל תומכי הפלוג והמשתתפים בתשלום
אם פספסתם בימים האחרונים:
פוליטיווטש – כמה פלסטינים באמת חיים בשטח C?
יותר נשים בפוליטיקה המקומית – זה כבר לא חלום (סלונה)
על התדמיות של נתניהו (אנגלית וערבית ב i24news)
האם היה מרד ח״כים נגד דרעי (שרי רוט)
שינויים תקנוניים בבית היהודי ובעבודה (טידביטס)
מרגלית אם בישראל, על אנטי-פמניזם בש״ס (מעריב)
מפרץ חיפה בוער, ראיונות עם שתיים מן המובילות של הקמפיין נגד בתי הזיקוק והזיהום בחיפה (סלונה)
שאלות ותשובות עם ח״כ ישראל חסון (קדימה) בנושא החטופים (אל-מסדר, עברית וערבית)
משרוקיות וזמבורות זה טוב, אבל לא מצויין. חברה, תביאו ווווזלות!
התפקדות למרצ משפיעה על זהות הרשימה מבפנים, בערך כמו שלשאול את לפיד “מוכר?!” ברמזור, משפיע על הרשימה שלו. רשימת מרצ נבחר ע”י קבוצה קטנה של עסקנים וותיקים (קטנה בשני שליש ממרכז הליכוד, עליו נטען בלי סוף עד כמה אינו דמוקרטי…).
המושג “כניסת אירופה לואקם”, הוא יותר תפילה של מי שאיבדו אמון בזכותו של הציבור הישראלי להחליט על גורלו, מאשר מה שקורה בשטח. נכון, ברק רביד מדווח לנו על כל צעטאלע ששולח ראש מחלקת בתי שימוש בבריסל, בעניין ההשקעות בשכונת הגבעה הצרפתית, אבל הדבר לא באמת ישנה משהו. דווקא הקיצוניות של הטקסטים האלה (שהופכים 15 אחוז מהציבור היהודי בישראל ללא לגיטימי), רק מקטינה את הסיכוי שלהם להשפיע על מישהו (מלבד מלמולי מנטרות ש”הנה עכשיו ילמדו לקח את סרבנו השלום”, מצידם של חובבי הכנסים…).
אחת הבעיות הגדולות ביותר של “חילוניים מקצועיים”, היא שהם חושבים שיש כזה דבר “טיעונים חילוניים”. אני יודע שזה מבאס לשמוע, אבל למרבה השמחה אין כל מגזר חילוני. אחד המאפיינים היותר חיוביים, של אנשים שלא מאמינים או לא יודעים, היא שהם מעדיפים לחשוב לבד. “חילוני מקצועי”, לוקח לעצמו את הזכות בשם אנשים שהדבר היחיד שמשותף להם ולו, זה שהם מטילים ספק בנכונותן של אמונות דתיות. מעבר לזה, אין כל דמיון. אני חילוני למהדרין, ואני מבטיח לך שהעמדות שאת מייצגת הן “העמדות החילוניות” בדיוק כפי שהעמדות שמייצג ג’ון סמית’ משאיין ייאומינג, הן “העמדות האמריקניות”…
ודבר אחרון, וחשוב מכל: אני יודע שמשפחות קרבנות ה”תקרית” נתפשות ע”י קבוצה קטנה ושולית בתור “מגזריים”, אבל זה נובע מדיבור מפוזיציה. בפועל, רוב הציבור חש אמפתיה עצומה כלפי המשפחות וכלפי ילדיהן החטופים. רוב הציבור לא חושב לשנייה שהילדים או הרוהים אשמים, ולו בפסיק, בחטיפתם. רוב הציבור רוצה להקיא כשהוא רואה גננות מלמדות ילדים בני שלוש לנופף בשלוש אצבעות למצלמות, כדי לצהול על חטיפת שלושה ילדים יהודים. רוב הציבור לא חושב שהכיפות על ראשם של שלושת הילדים, מורידות במשהו את ה”נורמטיביות” שלהם (כן, גם מחוץ לגוש דן יש נורמטיבים, ובדיוק כשם שבבאר שבע חשים צער כשבתל אביב מתפוצץ אוטובוס, כך גם ברוב הארץ חשים צער כשילדים מנוף אילון, אלעד וטלמון, נחטפים בידי מחבלים.
הסיבה לבחירה בכיכר רבין, היא שמדובר במקום גדול מאוד, ומקובל מאוד לעצרות המוניות. המשפחות מקוות ומצפות שיגיעו הרבה אנשים. זו הסיבה לבחירה, ולא ההנחה שלך (שמלמדת על עמדתך כלפי המשפחות, יותר מאשר על המקום שבו הן עצמן נמצאות ומרגישות), שהמשפחות “מנסות להתחבר לציבור הישראלי”.
כל כמה שנים יוצא מחקר על רמת הדתיות של היהודים בישראל וכל פעם מחדש כשמדווחים על התוצאות בטלוויזיה אתה רואה את הפנים המופתעות של העיתונאים, שמגלים שרק 40 ומשהו אחוז הם חילונים וכו… ואז אחרי 5 דקות הם שוכחים את זה.
כל 3-4 שנים יש בחירות וכל פעם מחדש העיתוניאם מגלים שרוב הציבור אינו מצביע למרצ, והם לא יכולים לשכוח את זה כי הרי יש כנסת וממשלה אז הם ממציאים הסברים משונים ומוזרים.
מה זה אומר ? שהקליקה העיתונאית חיה בבועה מנותקת משאר המדינה אבל משוכנעת בכל זאת שהיא היא המיינסטרים ושמי שלא כמוהם הם מיעוטים ו״מגזרים״. שום עובדה לא תשכנע אותם. הם חיים ביניהם, עם אנשים שכולם חושבים פחות או יותר אותו דבר, חוץ מאיזה דתי או ימני פה ושם שבעצם נוכחותם שכמיעוט קטן בקרבם מחזקים את התחושה שהם הרוב הנורמטיבי.
ברגע שאתה נותן לציבור אלטרנטיבה רצינית, כמו ישראל היום, עם כל המגבלות של העיתון הזה, הוא קופץ עליה. צריך לחכות שזה יגיע לטלוויזיה.
המגדירים עצמם חילונים הם בערך חצי מהיהודים בארץ (סקר רפי וחנוך סמית מהשנה קבע שזה 53%, אבל זה במגמת ירידה) – אבל רוב החילונים לא נמצאים במחנה של טל שניידר, תמר זנדברג, זהבה גלאון, ושאר אלה שמינו עצמם להיות שופרם של החילונים.
בעוונותיי אני חילוני, וכל משפחתי חילוניים, ואף לא אחד מאיתנו משתייך לחבורת ה”הגיע הזמן לעשות שלום”, שחושבת שאנחנו מקור הבעיות במזה”ת.
עפ”י אותו סקר, 27% מהיהודים בארץ מגדירים עצמם כ”שמאל”, 51% מגדירים עצמם כ”ימין” (וזה נמצא במגמת עלייה – הצעירים ימניים בהרבה מהוריהם), וכרגיל ישנם ה22% שאומרים שהם ב”מרכז” (גם כן במגמת ירידה, למרבה השמחה…).
אם נסכים שכל-כל-כל-כל תומכי השמאל היהודים, מגדירים עצמם חילוניים, נגיע לכך שבקרב המגדירים עצמם כחילוניים ישנם מעט יותר תומכי שמאל מאשר תומכי ימין: 27 לעומת 26. אם נשער שיש כמה תומכי שמאל שאינם חילוניים, אזי כנראה שגם בקרב החילוניים יש יותר ימנים משמאלנים…).
המציאות של ישראל היא כ”כ חד משמעית, שממש לא צריך מסורתי/דתי כדי להבין שהשמאל פשוט טועה בהבנתו את המציאות.
על פי המחקרים של הלמ״ס, בקרב בני 20 ומעלה, זה 42% חילונים ובירידה עקבית. אני סומך יותר על מחקרים של הלמ״ס מאשר על סקרים שמוטים כבר מהרגע הראשון כי כדי לערוך סקר צריך מדגם מייצג ואתה לא עושה סקר כדי לגלות מה הוא הרכב המדגם המייצג. יש כאן סתירה מובנית.
אבל חוץ מזה אני מסכים.
תראה, ישנה בעייה עם ההגדרה של חילוניים ומסורתיים. ישנם הרבה אנשים שלמתבונן מהצד ייראו חילוניים לגמרי, והם רואים עצמם כמסורתיים (נוסעים בשבת, מעשנים בשבת, לא מדקדקים באופן מוחלט בכללי כשרות וכיו”ב), וישנם אנשים שנראים למתבונן מהצד כמסורתיים, אבל הם רואים עצמם כחילוניים (הם יסבירו את שמירת השבת ככיבוד הורים, למשל, ואת אי אכילת לא-כשר, כעניין של חינוך מהבית).
מכיוון שכך, סוקרים, מהלמ”ס ומחוצה לו, בוחרים ללכת לכיוון של הגדרה עצמית. הדבר הזה מגדיל משמעותית את חלקו של המשאל בקרב החילוניים בסקרים, מכיוון שיש הרבה יותר חילוניים שמרגישים שהם מסורתיים, מאשר להיפך. כך או כך, אפילו בתוך קבוצת ההתייחסות הראשית של השמאל (אנשים שמגדירים עצמם כחילוניים), הוא לא באמת מהווה רוב. זה הישג מדהים, בהתחשב בכך שהשמאל החילוני שלט במדינה ללא מצרים במשך 30 השנים הראשונות לקיומה, ועדיין אוחז במוקדי כוח לא נבחרים כמו התקשורת ומערכת המשפט. אין ספק שיש להודות על ההישג הזה (של גימוד השמאל) לאבי האומה, האיש שכל העולם הוא עפר לרגליו, שכל ארה”ב קדה לו וזובחת לו זבחים שלמים, הלא הוא ה”ה נשיא האומה שמעון פרס, שהביא לנו את פאר היצירה, הסכם אוסלו…
אני זוכר שעל פי מחקר הלמ״ס 10% ממי שמגדיר את עצמו כחילוני שומר שבת, ומנגד היו גם אנשים שמגדירים את עצמם כדתיים אבל לא שומרים שבת – אחוזים קטנים. אני מניח שהכל מתאזן בסוף.
השמאל החילוני פשוט לא עושה ילדים או יורד מהארץ – ראה ערך ברלין. החילונים בכללותם דווקא כן עושים יותר ויותר ילדים אבל הפלג השמאלני לא כל כך. זה אם אמא של כל השינויים בחברה הישראלית – דמוגרפיה.