הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
העובדה שנתחים עצומים של הציבור ממשיכים לראות בנתניהו מנהיג שאין לו תחליף, אפילו שהוא לא מציע להם שום חזון, מעידה על כך שזה פשוט לא מעניין אותם.
העיסוק הכאילו־קטנוני של לפני שנה בשאלה שנראתה אז שולית: “מה הוא המצע של הליכוד”, נותר עדיין רלוונטי מאחר שלדעתי זו שאלה מרכזית גם כעבור שנה אחרי הבחירות. ב־2013 ניגשה מפלגה מרכזית, הליכוד בראשות נתניהו, לבחירות בלי להניח בפני הציבור הישראלי הצעת מדיניות, כלכלית או מדינית. כעבור שנתיים, במרץ 2015, שוב העמידו עצמם הליכוד ונתניהו בפני הציבור, בלי לדבר על חזון כתוב או רעיונות לטווח הרחוק.
במלאת 12 חודשים לבחירות, ואחרי שהליכוד נבחר ברוב גדול בלי תוכנית כתובה, אפשר לכנות זאת מצע או מדיניות או policy, אני מוצאת את המצב עדיין מבלבל. מה התוכנית הגדולה של מר ראש ממשלה נצחי למדינה שלנו? לאן הוא חותר? העובדה שנתחים עצומים של הציבור הישראלי ראו בו אז וממשיכים לראות בו כיום מנהיג שאין לו תחליף, מעידה שאת האנשים לא מעניין החזון. הכל עניין אישי. גם חברי ליכוד בכירים, שרים וח”כים, הפנימו מזמן שאין אידיאולוגיה סדורה. זה רק האיש.
הם סומכים עליו בעיניים עצומות. לעתים הוא מחליט לבד ומודיע לקבינט בדיעבד. לפעמים הוא מתמודד נגד עצמו על ראשות המפלגה ומסמן לשריו הצייתנים במי עליהם לבחור. ואת הכוונות ההיסטוריות שלו, את הכיוון שאליו הוא לוקח את המדינה – הוא מסתיר מפני כולם. ששש. זה סוד כמוס. האדם העומד בראש המדינה לא אומר לשריו ובטח שלא לציבור מה כוונותיו האמיתיות.
תחושת המיסוך, החמקמקות, אי המוכנות לתת לציבור דין וחשבון, ההסתרה והבושה להודות במהות האמיתית של האידיאולוגיה של נתניהו – מטפסת ועומדת בגרון. יש כאן חנק. מה האיש הזה רוצה? מה הכוונה שלו? האם הוא אמין וניתן לסמוך עליו? לא, כי הרי שבע שנים ממושכות של אמירות מדיניות הוכחו כחסרות רצון פוליטי כן מאחוריהן.
ובחזרה למצע. הרי פוליטיקאים מרבים לחמוק מן הדברים שהם כתבו ושלהם הטיפו. הפוליטיקאים הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים, נכון? את נתניהו של 2016 אי אפשר לתפוס בהבטחה כלשהי. בטח שלא לקיים.
כמה טוב שיש פובליציסטים ששואלים את השאלות הנכונות, ואף עונים את התשובות הנכונות-
“מה האיש הזה רוצה? מה הכוונה שלו? האם הוא אמין וניתן לסמוך עליו? לא, כי הרי שבע שנים ממושכות של אמירות מדיניות הוכחו כחסרות רצון פוליטי כן מאחוריהן.”
ניחוש פרוע- (גם) בבחירות הבאות לא תצביעי לנתניהו.
טל. ההצבעה ברוב העולם הדמוקרטי היא פרסונאלית.גם פה בחרו בבן גוריון, אשכול, גולדה, רבין, ברק, ביבי ושרון בגלל האישיות שלהם ולווא דווקא החזון המדיני/חברתי/כלכלי שלהם.
אף אחד מאלה שהצביעו לרבין למשל לא חשב לרגע בזמן ההצבעה שהוא יעשה הסכמים כמו אוסלו.
גם בארה”ב ההצבעה היא פרסונאלית וההוכחה הכי טובה זו טראמפ שההתבטאויות שלו דומות מאוד לדמוקרטים מאשר לאידיאולוגיית הימין (בעד הפלות, בעד ביטוח לאומי, נגד הסכמי סחר חופשי ועוד) ובכל זאת הוא סוחף שם את כולם בגלל הפרסונה שלו.
גם באירופה זה ככה עם מרקל, סרקוזי, קמרון וברלוסקוני.
להלן תגובת יאיר לפיד לפוסט שלך: “אתם שם בשמאל ממשיכים להגיד מראש את הויתורים שלכם במו”מ שלכם עם העם. ככה לא עובדים במזרח התיכון.”
לא רק יאיר לפיד יגיב ככה. כח אדם שטורח להקשיב לצד השני, היה אומר את אותם דברים ביחס לפוסט הזה…
הדבר החשוב ביותר שאנשים יכולים לעשות אחרי שגיאות קולוסאליות, הוא להפיק לקחים – ואז לחזור בדיוק על אותן שגיאות…
זו המסקנה העולה מהטקסט המכונן שמופיע פה. לפני שנה, מעבר לקמפיין השגרתי שלך לטובת השמאל (שלא היה יוצא דופן או שונה במשהו משאר הברנז’ה, ובהחלט היה פחות היסטרי מזה של דרוקר ושות’, למשל), שהיה רצוף ניחושים שגויים והערכות חסרות בסיס (שהגיעו לשיא בסיקור יום בחירות שבו הצלחת לא לפגוש אף אחד ממליון האנשים שהצביעו לליכוד באותו יום) – את מגיעה למסקנה שהבעייה היא בציבור, ולא בקריאת המציאות שלך. הצניעות שעולה מהתפישה הזו, היא מעוררת התפעלות.
שנה אחרי הבחירות, כאשר המזה”ת מסביב ממשיך לבעור, כאשר ברור לגמרי שאין שום סיכוי שהקמת עוד יישות ערבית, לא תקטין את הסכנה הבטחונית כלפינו (ומן הסתם תוביל גם למעשי טבח פנימיים, מהסוג הנפוץ כ”כ באזורנו התוסס), עולה התמרמרות מצידך, על כך שהישראליםמ האלה כנראה לא רוצים “חזון”. זו אמירה שמקבילה לביקורת הקבועה על ביבי, שאינו “מציע תקווה”. הגישה השמאלנית הקבועה שרו=צה שנתעלם מהמציאות כ”כ בנחישות, עד שהמציאות תשתכנע שהיא שגוייה, ותתאים את עצמה להזיות המשיחיות על מזה”ת חדש ושליו – היא גישה שאכן לא יכולה לזכות באמון ציבורי מצידם של אזרחי המדינה המערבית היחידה שאשכרה חשופה לאסלאם ולתופעותיו, באופן בלתי אמצעי.
הנה, למשל, היום נשא ח”כ ממפלגה שמגדירה עצמה כמפלגה ציוניצת, נאום בכנסת. בנאום הוא הגדיר את היהודים בארץ כ”אורחים” שהערבים קיבלו בסבר פנים יפות. גם אם נתעלם מהשקר האדיוטי שב”סבר הפנים היפות”, הרי שיש כאן משהו עמוק יותר, שבשמאל מתקשים להבין: חוסר הקבלה הבסיסי של הזכות שלנו לחיות כאן בארץ הזו. חוסר הנכונות הזה, אינו מוגבל לחמא”ס ולג’האד הסאלמי – אלא, מסתבר, גם לח”כ מהמפלגה שמגדירה עצמה כציונית. כל זמן שככה מסתכלים עלינו, אין אבסורד יותר גדול מלדבר על חזון מעבר להמשך קיום פה – על אפם ועל חמתם של כל שונאינו. זה, לבדו, חזון ענקי. ביבי הוא לא אטרקציה – אבל יריביו משמאל מהווים, עקב הזיות נהשלום שלהם, כבר הביאו לאסונות ביטחוניים שמסכנים את עתידנו פה, ולא פלא שהציבור לא נותן בהם אמון.
כל זמן שהשמאל לא יבין שהבעייה היא לא העדר החזון של ביבי, אלא החזון של השמאל עצמו, הוא ימשיך להיות מובס בבחירות.
הבעיה עם נתניהו היא העובדה שהיתרון העיקרי שלו על יריביו נובע ממה שהוא נמנע מלעשות, ועדיין בהשוואה לכל פוליטיקאי אחר במערב מדובר בעילוי.