הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
הוא מומחה ברידוד השיח הפוליטי, משנה את דעותיו, מסרב לחשוף את עמדותיו (שכנראה אין לו), וכל תשובה שלו היא סיסמה בת חלוף. נשמע מוכר?
במבט ראשון רבים ההבדלים על הדמיון. מה בין ראש הממשלה שלנו – המעונב, העצור, אדם שחלק ניכר מהזמן נראה קצת עצוב – לבין מועמד הצבע והפומפוזה האמריקאי דונלד טראמפ.
נהוג לחשוב שהפוליטיקה האמריקאית מקדימה את הפוליטיקה הגלובלית בסגנון, בבוטות, בשימוש בטכנולוגיות. גם הפעם, אין כיום וקשה לדמיין מועמד טווס בלתי מנומס שטס ככה על הרייטינג והופך את השיח הפוליטי לרדוד עוד יותר ממה שהוא ממילא.
ועם זאת, הנה נקודת דמיון מוזרה. טראמפ הוא המועמד הראשון אי פעם בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית שאינו מקדיש פרק באתר האינטרנט שלו או בנאומיו (ככל שאפשר לקרוא למה שהוא עושה “נאומים”) לעמדות מדיניות שלו. מה דעתו על מיסוי הון? תלוי מתי שואלים. מה התוכנית הצבאית שלו בנוגע לחיסול דאע”ש? הוא לא מוכן לגלות כי זה סוד צבאי. כל תשובה שלו היא ססמה בת חלוף, שאינה זהה לססמאות עבר. כל תשובה וכל עמדה תלויה בזהות השואל, ביכולת ניסוח בוטה ככל הניתן בעת השאלה, ובאלמנט המרכזי: מה ישיג הכי הרבה רייטינג. יש לזה אפילו כבר מינוח (בקרוב בטח יעלה גם אתר טמבלר הולם) ׳טראמפיזם׳.
נכון, נתניהו שלנו אינו שם. כשהפחיד את הציבור הישראלי מפני הערבים הנוהרים, ביצע פליק־פלאק לאחור כעבור כמה ימים וניסח התנצלות רפה מן השרוול. הוא לא הותיר את הגסות תלויה שם בלי שימוש במטהר אוויר. אבל הנה טראמפ משכלל את שיטת ידידו כאשר לא בטוח שכלל שמע עליה (על אף אותו וידיאו־סלב־תמיכה ששלח לנתניהו ב־2013). זו הייתה הפעם הראשונה שנתניהו ניגש למערכת בחירות בלי מצע ומדיניות, ללא תוכנית, אבל עם תמיכת החבר ממנהטן, טראמפ.
בעניין ההשוואה, בואו לא נשכח שהשיער של שניהם הוא בדיחה.
ירדת מאוד נמוך הפעם ואני חושב שהמאמר הזה מעיד בעיקר עלייך טל.
הישאר איתנו. אני ארד על מי שאני רוצה ואיפה שאני רוצה עוד הרבה.
נו באמת. את יכולה לרדת על מי שאת רוצה כמה שאת רוצה אבל זה לא הופך את הפוסט ההזוי הזה לרציני. ההשוואה הזו מופרכת הרבה יותר מהשוואה בין טל שניידר לג’ודי שלום ניר מוזס (שתי עיתונאיות אינטליגנטיות שמדווחות אך ורק על עובדות ומתבלות במעט פרשנות מעמיקה ואף פעם לא מפוזיציה. ואם אחד המגיבים כאן הזכיר את עניין השיער אז אפשר להכליל גם את זה) .
מאמר גדול! בלי ציניות. נכון שהוא מדהים בחוסר הדיוק שלו ובשנאה הלוהטת לביבי, אבל בהתחשב בכך שמדובר במאמר שפורסם בבן כספיתון, אין להתלונן על כך.
דונלד טראמפ הוא קוריוז נלעג שאפשר להניח במידה סבירה של ביטחון, שהוא שחזור של רוס פרו בבחירות 1992 ו1996 – גם אז רץ מיליארדר שזיהה עצמו כשמרני, ופיצל את הקול הימני בשעה שמולו רץ מועמד דמוקרטי משבט קלינטון. להשוות את זה לביבי נתניהו, זה בערך כמו להשוות את אודמה לראאד צאלח: פעיל קיצוני, בן מיעוטים, שרוצה לשנות מהיסוד את המדינה שבה הוא חי. נכון שהם שונים בכל דבר אחר, אבל מה זה משנה…
אגב, את צודקת לגמרי שביבי הפחיד אותנו מהערבים. ידוע שעד שנת 2015 הציבור הישראלי היה משוכנע שחנין זועבי וחבריה רק מחפשים את טובתנו, והנה בא לו חובב הגלידות המושחת, ובן רגע הצליח לבלבל אותנו ולגרום לנו לחשוב דברים לא יפים על אותם אנשים טובים.
את יכולה לטעון שנתניהו לא מייצג עמדה פוליטית, אבל זה יפה רק ככותרת. לו את (או כל עיתונאי/ת אחר/ת) באמת חשבת שלביבי אין עמדה פוליטית ומדינית, כנראה שהייתם שונאים אותו בהרבה פחות להט. את וחברייך מניחים (הרבה יותר מרוב בוחרי הימין, אגב) שביבי הוא אידיאולוג ימני נוקשה. יותר כיף לכתוב שהוא רק מחפש לשרוד, אבל באמת חשבתם שאלה מאפייניו היחידים, כנראה שהייתם רוצים שמפלגות שמאל יצטרפו אליו ו”ימריצו” את אותו ואקום-אידיאולוגי-לכאורה…
הימנים תמיד נמשכים לליצנים מנוולים וחסרי עמוד שידרה. רק השמאל יכול להציג אידיאולוגים נחושים ובעלי חזון שדואגים להמוני העמלים כמו ציפראס וקודמו צ’אווס. כאן בארץ יש לנו ציפראסית בדמותה של זהבה גלאון. לפני חודש התנבאה האורקלית שהרצוג יצטרף לממשלה תוך שבועיים “וזה ודאי”. רק בהמה ימנית תטען שלזהבה, כהרגלה, אין מושג על מה היא מדברת. הרי כל בר דעת מבין שהמהלך של זהבה טירפד את המהלך של ביבי לצירוף הרצוג והעובדה שהרצוג לא שר בממשלה היא עדות לחזון ולברק הפוליטי של הציפראסית שלנו.
חייל – אתה היחיד שייחס למידע הנ״ל משמעות כלשהו. לא זוכרת שמישהו בכלל חזר על זה. לפחות אני יכולה להגיד שאני באופן אישי לא צייצתיהו או כתבתי עליו פה בבלוג…. ואם כבר מישהו כתב על זה – זה היה כלאחר יד מתוך אזכורים יבשים. מוזר שאתה נותן כזה מעמד אקוטי למפלגה למפלגה של 5.
לו רק חילקו פרסים על גלגולי עיניים…:)
את נתת פה למרצ יחס שחורג לאין שיעור מגודלה היחסי בציבור, לא פעם ולא פעמיים. זה בסדר, אגב, כי חשיבותה של המפלגה הזעירה הזו, היא ללא כל פרופורציה לגודלה בציבור. מדובר במפלגה שעמדותיה מייצגות את רוב התקשורת ואת רוב מערכת המשפט (בעיקר ביה”מ העליון).
חייל זקן התייחס, ובדין, לעובדה שמנהיגת מרצ נתפסה בעוד קשקוש אופייני, מהסוג שהיה זוכה לאינספור חזרות לועגות, לו קרה לאיש ימין כלשהו. מדובר במי שרק לפני כמה שבועות נזעקה כנגד “התערבות אמריקנית” בעניין הגז, אחרי שאתמול קראה ליהודי ארה”ב לתמוך בהסכם עם האייתאללות, ואחרי שלפני חודשים דרשה לבצע וויתורים מדיניים, כי זה מה שהעולם רוצה שנעשה. אין ספק שעקביות מהסוג הזה הייתה ראוייה לציוץ-שניים, לו היה מדובר בסיקור עיתונאי, כמו שסיקור עיתונאי אמור להיות. אלא מה? מי שמצפה מהתקשורת פה לסיקור עיתונאי, ולא לקריאות עידוד ולקופי-פייסט על הודעות יח”צ של עמותות ולהודעות טקסט של מדליפים מגמתיים, בדר”כ ייצא מאוכזב. אני חושד שחייל זקן לא באמת מצפה לסיקור אמיתי של מרצ בפלוג, או בכל כלי תקשורת אלקטרוני ומודפס (למעט ישראל היום ומקור ראשון).
צודקת טל, קיים וידאו המחבר את הבטחותיו של ביבי בשלוש מערכות בחירות בנושא הדיור ואף אחת מהן לא התקיימה, הוסיפו לכך שלא היתה לו תוכנית כלכלית בבחירות האחרונות, איראן,איראן,איראן אהה כן והיום דיבר על מאות מליארדים מהגז שיספיקו …. בלה בלה. אם אורי ינתקן לרגע את עצמו מישבנו של ביבי, אולי יכול היה להבחין בשקרים של ביבי.
וואלה, “קיים סרטון”? נשמע כמו טיעון מנצח. מילא אני, שצמוד לישבנו של ביבי, אבל מה תגידי על מליוני האחרים שפספסו את מה שאת טוענת באופן כה רהוט ומנומק?
אפשר לאהוב את ביבי ואפשר, בקלות רבה בהרבה, ל לאהוב אותו. העובדות הן שהוא מנצליח להיבחר פעם אחר פעם, חרף מה שאת טוענת לגביו. סיבה אפשרית אחת לכך, היא שרק את ומיעוט קטן ומזהיר של עילויים, מבינים את המצב לאשורו, וכל השאר טמבלים גמורים, שטועים פעם אחר פעם. אפשרות שנייה, היא שהרוב הגדול כנראה מצליח לזהות בביבי משהו שאתן מתקשות לזהות (למשח, העובדה שאינו מציע לגרש יהודים כפתרון קסם לכל בעייה על פני הגלובוס).
ההשוואה בין ביבי לטראמפ, היא אבסורדית גם בהקשר לביבי, וגם בהקשר לטראמפ. נקודות הדמיון היחידות בין השניים, הן ששניהם גברים מבוגרים עם בעייה קשה של הכחשה בעניין ההתקרחות שלהם. כל נקודה אחרת להשוואה, היא סוג של אונס ברוטאלי של העובדות, במטרה להתאימן לכותרת שכבר נכתבה קודם לכן.