לקראת הצבעה במפלגת העבודה

מספר ימים לסיום השלב הראשון של הבחירות לראשות מפלגת העבודה ואת הנרטיבים של המועמדים ניתן לסכם כך:

יצחק הרצוג: אני מאחד השורות, איחדתי בעבר ואמשיך לאחד בעתיד ולכן יש להצביע לי. בנוסף: הצבעה עבור הרצוג תשים סוף לתופעת החלפת הראשים בעבודה. ויחד עם זאת, אם אבחר, אפתח את השורות ואקיים פריימריז פתוחים (ואולי מנהיג השמאל יהיה בעל זהות אחרת בכלל).

עמיר פרץ: אני הצלחתי להביא בעבר (2006) להעביר מועמדים מן הימין הישראלי, בעיקר תושבי הפריפריה, מעמדי ביניים ומעמד תחתון, להצבעה לשמאל, כי הימין מאכזב אותם מבחינה כלכלית. פרץ מודה שמועמדות שלו גם יכולה להבריח בוחרים לכיוון לפיד, אך במידה פחותה.

אראל מרגלית: אני שמאלני של ממש, מועמד עם ראייה רחבה יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני יזם, יודע לייצר מקומות עבודה. בנוסף: כפי שידעתי להסיר כפפות ולהיות אגרסיבי כלפני מועמדים עמיתים במפלגתי, כך אדע להיות חסר רחמים כלפי הימין.

אבי גבאי: יש חשיבות למוצא העדתי, והצבעת שמאל צריכה להתלכד מאחורי מנהל מצליח לשעבר שידע לשים קווים אדומים לממשלת הימין. בנוסף: אני מביא רוח חדשה ורעננה למפלגה.

עמר בר-לב: צריך לשוב לעקרונות של בטחון ושלום ולא להכניס את מפלגת העבודה לנישה צרה של חברה וכלכלה. בנוסף: צריך להתקדם מעבר למועמדי עבר.

דינה דיין: מפלגת העבודה צריכה להעמיד בראשה מישהי מן הפריפריה שחווה על בשרה את קשיי היום יום של שכבות המצוקה בחברה.

מערכת הבחירות הזו מעניינת ולו רק בשל ריבוי המועמדים. על אף שהם טיפוסים מעניינים אחד אחד, נדמה שבוחרי המפלגה לא מתאהבים במישהו מביניהם. אין לבוחרים זיק בעיניים. הם חשים מיאוס מהטרדות הסמסים, וממערכת שהתדרדרה לפסים לא נעימים בחלקה.

קשה מאוד להעריך מה עומד להתרחש ביום שלישי הקרוב. פיזור הקלפיות ברחבי הארץ, מרחקי הנסיעה הגדולים, יכולת הארגון וההסעות של המטות, הסקרים המבלבלים חלקם נערכו במאי או יוני תוך כדי שנת הלימודים בעוד ההצבעה עצמה היא כבר בתוך ימי החופש הגדול. מי באמת יגיע להצביע כאשר חלק מן האנשים בחופשות? בוחרים אחרים עובדים וצריכים לעשות מאמץ גדול כדי להתייצב בקלפיות.

יתר על כך, סוקרים מתמחים במערכות דו-ראשיות, אולי תלת. לרוב לא ערכו בדיקות טלפוניות ו/או ממוחשבות בנוגע ל 5/6 מועמדים. הזירה של העבודה מבלבלת, ובתוספת הסיבוב השני – לא ניתנת כמעט לפילוח. לדעתי, ההצבעה ביום ג׳ תתקיים ללא סקר אחד שיכול היה לתת מידע מינימלי בעל ערך.

בימים האחרונים שמעתי טיעונים על התחזקותו של יו״ר המפלגה הרצוג. לקראת הישורת האחרונה מדברים עליו כמי שיעלה לסיבוב השני. הטוענים בעדו אמרו לי שהוא יודע להפעיל את המנגנון, שאנשים רבים הותשו מהחלפות היו״רים במפלגה. אולי זה נכון, אולי לא. לטעמי, כל תוצאה אפשרית. עבור הליכוד ועבור נתניהו, הרצוג הוא המועמד המועדף והנוח.

אם אבי גבאי יסיים את המערכה כמוביל, יווצר תקדים מעניין: הבחירות לכנסת ה 21 רחוקות מאוד (בין 18-26 חודשים לפחות) ועד אליהן יהיה זה יו״ר אופוזיציה אשר אינו חבר כנסת. המצב הזה אינו מוכר בחוק ולכן גבאי יצטרך להפקיד את יו״רות האופוזיציה בנאמנות בידיו של אחד מן הח״כים/יות המכהנים/ות. דרישת החוק היא שיו״ר האופוזיציה יבחר על ידי יותר ממחצית חברי הכנסת של האופוזיציה, ובמצב הנוכחי, הצבעתם של 28 ח״כים. מי זה יהיה? תהיה? כל העיניים מופנות לשלי יחימוביץ׳. רמז מטרים הגיע עם הודעת התמיכה בגבאי של יאיא פינק (לשעבר ראש מטה יחימוביץ׳). אבל השאלה הזו תיוותר פתוחה עד אחרי הסיבוב השני.

אם עמיר פרץ ינצח, אפשר יהיה לראות באנשי העבודה כמי שמוכנים לתת צ׳אנס נוסף למנהיג העבר שהלך וחזר והלך וחזר. זו תהיה תוצאה סלחנית והכרה לאיש על העבר, קבלתו בזרועות פתוחות ומלאות ואולי גם אהבת השטח, הרחוב אליו. מעניין איך רואים את זה בצד הימני של המפה, בליכוד, שם אנשים כמו גדעון סער, גלעד שרון ובעבר צחי הנגבי (עם הבדלים ברורים וידועים ביניהם), הלכו ונמצאים בשלבים שונים של חזרה ללב תנועת הליכוד.

אם אראל מרגלית או עמר בר לב יבחרו, אפשר יהיה לראות בעבודה מפלגה כמי שרוצה להתקדם הלאה, ליצור נרטיב חדש, חילופי דורות, עם רעיונות של יזמות, חיבור לתעשיית הייטק ואפילו לשמאלנות ברורה תוך התנערות משלושת המנהיגים שמובילים אותה לחלופין בעשור האחרון.