פוסט אורח: שתי גדות לממלכת ירדן

חבר פייס, שחר ריעס כותב לי בפרטי ובציבורי בנושאים מדיניים זה חודשים ארוכים. ריעס, כפי שהגדיר עצמו לא עובד בתחום הקשור לנושא המדיני-פוליטי. אבל ״רק הנושא הזה מעסיק אותי. כל הזמן״. לאור ההתמדה שלו, בלכתוב לי הודעות מפורטות ומלאות במידע, עם הטיעונים העקביים שלו, בזכות האופציה הירדנית, עם המשנה הסדורה ובעיקר ההתמדה, ביקשתי ממנו שיעלה הכל על הכתב ויעשה לו ולי סדר בראש.

אז הנה, שחר ריעס והאופציה הירדנית, בפירוט (קיצרתי וערכתי מעט את המקור):

להכניס את ירדן למשוואה

אחרי יותר מ20 שנה של דיונים וניסיונות עקרים להגיע להסכם קבע המבוסס על פתרון 2 המדינות. אחרי אינתיפאדה נוראית, שלושה סבבי לחימה בעזה, ניסיון כושל של משא ומתן שנמשך 9 חודשים, הגיעה השעה להבין שהפערים בין שני הצדדים אינם ניתנים לסגירה. המקסימום שישראל מוכנה לתת הוא לא המינימום שהפלסטינים יכולים לקבל. גם היוזמה ערבית אינה יותר מאשר אחיזת עיניים. אם היה ניתן להגיע לפשרה בין הפלסטינים לבין הישראלים לא היה צריך עזרה ממדינות הליגה הערבית. היזמה הערבית רק מחדדת ומעמיקה את הפערים בין הצדדים.

חזרתה של האופציה הירדנית המתונה – הקמה של קונפדרציה/פדרציה ירדנית- פלסטינית ופשרה טריטוריאלית של ישראל – תוכל לגשר על הפערים בין הצדדים ולהביא את “החבילה השלמה”: 

– סיום הכיבוש הישראלי, תוך שיפור תנאי חייהם של הפלסטינים ושל הירדנים

– שמירה על אינטרסים בטחוניים של ישראל

– שמירה על יציבות באחד המקומות הבודדים שאינם עוברים כיום תהפוכות במזרח התיכון

פתרון שתי המדינות עלול לגרום לזעזועים בירדן, אם הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה או לגרום לנזק בלתי הפיך לישראל אם תיכפה זכות שיבה מעשית לתוכה. מאחר והסטטוס קוו אינו אופציה, יש לחתור אל הפתרון המעשי האמיתי היחיד.

השלב השני במפת הדרכים (ג׳ורג׳ בוש) היה הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. כיום מוכנים הפלסטינים ללכת להסכם מדורג, שיכלול נתיב ברור מן המדינה הפלסטינית בגבולות זמניים, דרך מו״מ ויסתיים בהסכם קבע עם מדינה פלסטינית. הבעיה היא הפערים המונעים חתימה על הסכם קבע. כלומר, רק אם יהיה ברור מה היא מהות אותה המדינה הפלסטינית ניתן יהיה להתקדם.

אני טוען שבמצב הדברים שנוצר באיזור, לרבות חוסר האימון בין העמים ובין המנהיגים רק שילוב של ירדן בתהליך יוכל להביא לפתרון.

מדינה פלסטינית בגבולות זמניים המשתרעת על פני 80%-85% משטח יהודה ושומרון (בלי/ עם פינוי התנחלויות) למשך 10 שנים כאשר במהלכן תוקם הקונפדרציה ירדנית-פלסטינית ומול הקונפדרציה יתנהל המשא ומתן – זהו כיוון אחד. הכיוון השני האפשרי הינו נסיגה חד צדדית ישראלית באופן מתואם עם ירדן ועם הרשות הפלסטינית, אשר לאחריה יגיעו שיחות על ההסכם סופי ואשר יתנהלו מול מסגרת ירדנית – פלסטינית משותפת.

בעבר נטען כי זמן קצר אחרי הקמת מדינה פלסטינית, תקום ממילא קונפדרציה בינם לבין הירדים, הגיע הזמן להבין שבשביל שיימצא פתרון מדיני לפלסטינים, הקונפדרציה צריכה לקום קודם.

וכאמור: הכנסת ירדן למשוואה המדינית תוכל לפתור את הבעיות במשא ומתן שיש בין הישראלים לפלסטינים.

 חילופי שטחים (בעיית אריאל)

ביוזמת ז’נבה הבלתי רשמית, הסכימו הפלסטינים לחילופי שטחים ביחס של 1:1 (המשמעות של משא ומתן על בסיס קווי 67), כך ששלושה-ארבעה אחוזים משטח יהודה ושומרון (הגדה המערבית) יחליפו ידיים.

כלומר, העיר אריאל לא תוכל להישאר בריבונות ישראלית. להערכתי, הפלסטינים לא יסכימו להתגמש מעבר למה שהסכימו לו באופן בלתי רשמי ביוזמת ז’נבה ועם המציאות הזו על ישראל להתמודד. כתוצאה מכך, הצעות אולמרט תוך כדי שיחות אנאפוליס או ליוזמת מזכיר המדינה ג׳ון קרי, לחילופי שטחים בשיעור של שישה אחוזים – אין סיכוי.

 הפלסטינים טוענים שאריאל המרוחקת יותר מ20 ק”מ מהקו הירוק תבתר את מדינתם. ובנוסף טוענים שהשטח המוצע להם כחלופה בתוך הקו הירוק לא שווה ערך באיכותו לשטח שישראל תספח (בהצעת אולמרט, ישראל נותנת גם שטח מדברי).

ביוזמה הערבית (2002) לא נכלל עקרון חילופי השטחים, ורק באפריל 2013 הביעו מדינות הליגה הערבית נכונות עקרונית לשינויים קלים בגבולות 67. 

אולם אם וכאשר ישראל תעמוד מול מסגרת משותפת של ירדן ופלסטין, ישראל כבר לא תהיה “הענקית” המשתרעת על 78% משטחי ישראל/פלסטין השלמה אלא מדינה קטנה המשתרעת על 20% (בערך) מישראל/פלסטין המנדטורית. על כן, הטענה שסיפוח אריאל לישראל יבתר את המדינה הפלסטינית, תיחלש. חילופי שטחים ביחס של 1:1 בשיעור של שישה אחוזים יוכלו להתבצע. ואולי ישראל לא תידרש לחילופי שטחים ביחס של 1:1 כי כאשר עומדים מול מסגרת משותפת אפשר לדבר על בסיס החלטה 242 (החלטת האו”ם מ1967 הקובעת שישראל לא תצטרך לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים – כמובן שיש פרשנויות נוספות להחלטה זו). אולי יהיה מדובר בחילופי שטחים כמו בפרמטרים של קלינטון שהפלסטינים דחו (יחס של1:3 ולפי גרסה אחרת יחס 3:5 ) ואולי בכלל לא יהיה צורך בחילופי שטחים.

ביטחון ופרוז המדינה הפלסטינית 

הפלסטינים מוכנים שכוחות בינלאומיים יחצצו בין פלסטין לירדן ותפקידם יהיה למנוע הברחות נשק לפלסטין. במהלך המו״מ מול הרשות, מוצע שכוח ישראלי יוכל להמשיך לשהות בבקעת הירדן כ- 3 שנים מרגע החתימה על הסכם הקבע (עד לסיום פינוי ההתנחלויות). והפלסטינים יסכימו להצבת 2 תחנות התרעה ישראליות בשטחם ואשר יופעלו למשך 10 שנים ולאחריהן המשך פעילותן יישקל.

כשנתניהו חזר לשלטון בפעם השנייה בשנת 2009 הביקורת העיקרית שלו על הצעת אולמרט הייתה הנושא הביטחוני (גם בהצעת אולמרט כמו בז’נבה אחרי מס’ שנים מועטות כוחות צה”ל ייצאו מבקעת הירדן) והוא רצה להאריך את משך השהייה של צה”ל בבקעת הירדן ובמיוחד על נהר הירדן לעשרות שנים.

נתניהו ויתר על הריבונות בבקעת הירדן והסתפק בנוכחות צבאית בלבד. אבו מאזן התנגד לכך וזו הייתה הסיבה העיקרית לקיפאון המדיני שליווה את כהונתו השנייה של נתניהו (סיבה זו ולא הקפאת הבנייה בשטחים). אם בשנים 2009 ו- 2010 אפשר היה לבקר את השינוי שרצה לעשות נתניהו בנושא הביטחוני, מאז שפרץ האביב הערבי בסוף 2010- תחילת 2011, העמדה שלו בנושא זה יותר ויותר מובנת.

לנוכח חוסר יציבות המשטרים באזור ועם הטרור האיסלמי המתגבר נראה שלא ניתן לסמוך על כוחות בינלאומיים הנתקלים בארגונים קיצוניים (כמו ברמת הגולן). מבצע צוק איתן, ה״מצור״ על שדה התעופה בן-גוריון, טילים קצרי וארוכי טווח ופצמ״רים, כל אלה מביאים למסקנה הוודאית שאין אפשרות לסמוך על הפסלטינים או על כוחות בינלאומיים.

מנגד, הירדנים רוצים בהישארות צה״ל בבקעת הירדן. האינטרסים שלהם ושל ישראל משותפים.

יתכן אף שישראל לא תחשוש מכך שצבא ירדן ישתלב בגדה המערבית. אחרי ההפיכה בעזה בשנת 2007 כאשר חמאס השתלט בכוח על עזה, נתניהו (אז יו״ר האופוזיציה) הציע שחטיבת “באדר” הפלסטינית של צבא ירדן תיכנס כדי להשליט חוק וסדר בגדה המערבית.

הפלסטינים הסכימו שמדינתם תהיה מפורזת אבל ולמרות שהמחויבות הזו כלולה גם בהסכמי אוסלו, הרשות הפלסטינית אף פעם לא הייתה מפורזת. הטילים מעזה נורו עוד לפני המהפכה ב-2007. ובעתיד אם מדינת פלסטין תרצה להתחמש, היא תעשה זאת מכורח ריבונותה וישראל לא תוכל למנוע זאת.
המונח מדינה מפורזת הוא בעייתי מלכתחילה. מדוע על הפלסטינים “להיענש” ולהגביל את עצמם בעוד שישראל לא. אם לישראל יש טנקים, מדוע שלפלסטין יהיה אסור.
אך מדינה, גם אם היא חמושה (וכל מדינה אמורה להיות כזו) יכולה להסכים ששטח בריבונותה יהיה מפורז. חצי האי סיני המפורז מתוקף הסכo השלום, ולכן אם חלקים מיהודה ושומרון יהיו בריבונות הקונפדרציה, השטחים האלו יוכלו להיות מפורזים מנשק כבד.

זכות השיבה

הפלסטינים לא מתכוונים לוותר על זכות השיבה כפי שנוסחה לראשונה בהחלטה 194 של מועצת הבטחון (זכות השיבה אל מול פיצוי ואי מתן אזרחות במדינות מארחות).

מי ששומר על מעמד פליטות במשך כמה דורות במקום שבו אמורה לקום מולדתו לא רוצה באמת לוותר על דרישה זו. גם העובדה שביוזמת ז’נבה לא הגיעו למספר סופי ומוסכם אלא לנוסחה עמומה המבוססת על ממוצע של כמות הפליטים שיקלטו המדינות שיסכימו להשתתף במאמץ הבינלאומי, מוכיחה כי לא הייתה התקדמות אמיתית בנושא זה. בנוסף, כפי שפרסמה מזכירת המדינה לשעבר קונדוליסה רייס, בנושא השיבה לא הייתה הסכמה בין אבו מאזן לאולמרט בשיחותיהם בשנת 2008.

גם ביזמה הערבית (2002) כלול סעיף השולל את התאזרחות הפליטים במדינות המארחות אותם (מדינות ערב). הפלסטינים הראו עמדה גמישה בתכנית “המפקד הלאומי” של עמי איילון וסרי נוסייבה מ 2003. בתכנית זו החלטה 194 של מועצת הבטחון (העוסקת במעמד הפליטים) אינה מוזכרת, אולם למעט המפקד הלאומי, בכל התכניות המדיניות, החלטה 194 כלולה.

ישראל לא תסכים למימושה של זכות השיבה בתוך ישראל הריבונית. ישנה גם טענה נוספת שמדינה פלסטינית תוצף בפליטים רבים אם ישראל לא תשלוט ב”במעטפת החיצונית ” כלומר בגבול עם ירדן (במיוחד לנוכח מה שקורה היום בארצות ערב) והלחץ הדמוגרפי יהיה מופנה מערבה אל עבר גדר גבול.

כאמור, אם הצדדים יקיימו מו״מ ופתרון במסגרת קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, לא יהיה חשש מכניסה של פליטים לשטח הפלסטיני. לא יהיה לחץ לכיוון גדר הגבול כי האוריינטציה של המדינה הפלסטינית (כחלק מהקונפדרציה) בכל מקרה תהיה מזרחה- המפעלים הכלכליים משותפים לא יהיו על הקו הירוק אלא בצד השני, לכיוון מזרח. 

אם ירדן תיקח על עצמה את פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים, “העולם” יחזק אותה מבחינה כלכלית. ירדן היום בכל מקרה קולטת פליטים מסוריה (פליטים מעיראק נכנסו לירדן במס’ גדול אחרי מלחמת המפרץ השנייה). ומספרם הרב של הפליטים מחזק את השלטון ההאשמי בירדן כמי שהוא למעשה העוגן האחרון באזור הזה (אף אחד לא מעז לחשוב על אנדרלמוסיה בירדן-אם ירדן תקרוס, לאן יברחו הפליטים ,הפליטים החדשים והפליטים החדשים חדשים שייווצרו בעקבות הקריסה של הממלכה). ולכן אחריות של המלך גם על הפליטים הפלסטינים רק תחזק את הלגיטימיות הבינלאומית שלו.

ירושלים

האגן הקדוש בריבונות ישראלית והמלך הוא האפוטרופוס של המקומות הקדושים לאסלאם. במארס 2013, ירדן והפלסטינים אשררו את מעמדו של המלך כשומר המקומות הקדושים בירושלים: מעמד שנקבע בהסכם השלום בין ישראל לירדן.

מדינה יהודית

בין ישראל לירדן קיים הסכם שלום יציב וקיים. הם מכירים במדינת ישראל, כפי שהיא ולכן במו״מ מול קונפדרציה, מתייתר הצורך לשלב את יהדותה של ישראל.

הקונפדרציה תוכל לתרום גם בנושאים אחרים:

-חסימת האיסלאם הפוליטי.

-מדינה פלסטינית תוכל להעצים את תהליך הפלסטיניזציה והבידול של ערבי ישראל ועלולה להגביר את המתחים בתוך מדינת ישראל. פתרון של קונפדרציה ירדנית- פלסטינית עשוי להחליש את מגמת הבידול ואולי אף יתרום ויגרום לישראליזציה של ערביי ישראל.

-קונפדרציה תאיץ את הכלכלה בישראל, בפלסטין ובירדן: אזור סחר חופשי, תיירות (פרויקטים משותפים בים המלח ), הייטק (בוגרי הייטק מירדן ופלסטין יוכלו להשתלב בישראל), עובדים לחקלאות במקום עובדים זרים.

-עזרה ושיתוף פעולה בתחום האנרגיה, הגז והמים.

חשוב לזכור, ירדן לא באמת תומכת בפתרון של מדינה פלסטינית, אלא אם מדובר כאמור ביוזמה הערבית שמשמעותה היא זכות שיבה מעשית. אם זו תוקם, פליטים פלסטינים לא יוכלו לחזור לישראל ולא במספר גדול לגדה המערבית. ולכן ירדן תאלץ להישאר עם אוכלוסיה פלסטינית גדולה בתוכה. ההשלכות יכולות להיות מסוכנות ליציבות הפנימית שלה. מדינה פלסטינית עצמאית היא איום תמידי על שלמותה וזהותה של הממלכה הירדנית. רק אם יהיה למשטר ההאשמי השפעה בשתי הגדות, כולל השפעה על שיטת הבחירות ותיאום הבחירות עם השלטון הפלסטיני בגדה המערבית,  ירדן תוכל להתגבר על כל מתח עתידי בין המרכיבים של החברה שלה ושל הקונפדרציה בכללותה.

ירדן לא יכולה לברוח מהנושא הפלסטיני. הקשר בין שתי הגדות חזק מדי בכדי שהסלמה בין הפלסטינים לישראלים בגדה המערבית לא תשפיע על הרחוב בגדה המזרחית בגלל הסכם השלום ושיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות. והיום אחרי פריצתו של האביב הערבי, דווקא התערבות ירדנית בגדה המערבית יכולה לחסן את המשטר ואת החברה הירדנית מפני זעזועים בגדה המזרחית.

וגם עזה:

אם הבידול הפוליטי בין עזה לגדה יישאר, ישראל תמשיך להתנהל מול ישות עוינת ואולי תנסה לשנות אסטרטגיה ולהציע “הודנא” ארוכת טווח תמורת בניית נמל ים ונמל תעופה.
אם יתרחש חיבור, ישראל תוכל להתעקש על כך שהחיבור יהיה בדרך העדיפה לישראל (גשר, במקום מעבר בטוח)
החלופה הטובה לישראל היא שהמצרים יחזרו לעזה. לישראל אסור להתנדב ולחסל את הסיכוי לכך. אסור לישראל לכבוש מחדש את הרצועה ואפילו לא, מסיבות ביטחוניות, רק את ציר פילדלפי. מצרים היא זו היכולה באמת להשכין שם שקט. האוכלוסייה עשויה לקבל את הימצאותו של צבא ערבי סוני ומשטר חילוני שמסוגל לשחרר אותה מאימת השלטון החמאסי.

הגיע הזמן להסיר את המסכות ולקרוא באופן גלוי לחזרתו של פתרון הקונפדרציה הירדנית-פלסטינית.

הפתרון נמצא ממש מתחת לפנס

שתי גדות לממלכת ירדן.