הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
כאורחת של משרד החוץ היפני, הזדמן לי לפגוש את מאסקה טאנבה בן ה-77, ניצול ההפצצה האטומית שהוטלה על העיר היפנית בה התגורר. והשאלה שלא הרפתה הייתה: כמה זמן לוקח לסלוח על חטאי העבר, ולגלות מחילה כלפי האויב?
בשבוע שעבר נסעתי ליפן כאורחת של משרד החוץ היפני. בין שאר פגישות במשרד החוץ וסיורים נוספים, נפגשנו, קבוצה של עשרה ישראלים ופלסטינים, עם מאסקי טאנבה, בן 77, ניצול הירושימה.
טאנבה היה בן 8 בלבד ב-6 באוגוסט 1945, כאשר פצצת האטום התפוצצה 600 מטר באוויר מעל לבית משפחתו. כמה ימים קודם, שלחו אותו הוריו לכפר אל הסבתא, אחרי שהרשויות הורו לאזרחים לפנות את ילדיהם כאמצעי התגוננות מפני הפצצות בנות הברית על הערים המרכזיות ביפן.
יומיים אחרי הפצצה הצליח טאנבה לחזור להירושימה, וכשהוא מלווה בסבתו ראה במו עיניו עשרות גופות, רחובות הרוסים, שאריות מחוקות של בית משפחתו, אמא ואח תינוק שנמחו מעל פני האדמה במרכז העירוני (ביתו ניצב בסמוך ל”כיפה האטומית”, הבניין שהוא אחד השרידים הבודדים להפצצה).
אחר כך הוא ישב עשרה ימים בבית חולים לצד אביו, וצפה במותו. רק בגיל 60 החל טאנבה להתמודד עם האסון ופנה לכתיבה, יצירת סרטים ושיחות עם מבקרים בפארק הזיכרון הלאומי של הירושימה.
ברגע קשה במיוחד במהלך השיחה עם האיש המרשים הזה, שאל אחד מחבריי לנסיעה, איש עסקים פלסטיני צעיר, את טאנבה: “האם מצאת בליבך אי פעם לסלוח לאמריקאים?”
טאנבה דיבר ביפנית ולא היה לי מושג מה אומרות פניו ושפתו. כעבור כמה דקות הוא תורגם והדברים היו נכוחים: “בחיים לא סלחתי להם ובחיים לא אסלח”. משהו קטן בלב, בציפייה האנושית לשמוע סליחה ומחילה, הבהבה לכמה שניות בפער הזמנים שבין דבריו הנוקבים לבין התרגום. אבל לא, הוא לא סלח.
גם אצלנו לא סולחים ולא שוכחים וכשיש מי שמרפה ומוחל, זה מורכב וקשה ולא מתקבל על דעתם של הסובבים. אחרי המילים הקשות של טאנבה הגיעו גם בכי ודמעות, כאשר הוא התייחס לימים הקשים שעבר כילד לצד מיטת אביו הגוסס בבית החולים.
לקראת סיומה של שיחה, במהלכה הרגשתי איך נחצב לי חור בלב, הגיע טאנבה לדבר על מעט מחילה, אם כי מסויגת. עם השנים, הוא אמר, פגש אמריקאים, וראה בהם אנשים, בני אדם. הוא למד להכיל ולהבין שאי אפשר לשנוא את האנשים, אך מותר להמשיך לזעום על הממשל הרע ועל האנשים שהנהיגו והובילו וכיוונו את הפצצה.
מלחמת העולם השנייה לא עוזבת ולא תעזוב את האנושות לעולם. קשה לכנס את הירושימה לתוך טור בעיתון. עצוב וכואב שכדי לגבור על אסונות העבר, צריך דור ועוד דור ועוד דור.
מאסקי טאנבה, הירושימה (צילום: טל שניידר)
מאסקי טאנבה, על רקע הכיפה האטומית, אחד הבניינים היחידים ששרדו את ההפצה. ביתו הפרטי (כילד) ניצב בשכנות לבניין זה (צילום: טל שניידר)
הירושימה בסתיו. נובמבר 2014 (צילום: טל שניידר)
הירושימה בסתיו. נובמבר 2014 (צילום: טל שניידר)
מסקנא?
תובנה כלשהי?
מסקנה ברורה: נסיעות לחו”ל זה כיף. בעיקר כשמישהו אחר משלם…:)
מעורר התפעלות – מסתבר שפצצת האטום על הירושימה הגיעה משומקום. הארי טרומן תאב הדמים החליט להפציץ את האומה היפאנית שוחרת השלום (שכל-כולה דאגה מרגשת לגורל ילדיה הרכים), והטיל עליהם שתי פצצות מזעזעות, ללא כל סיבה נראית לעין.
גילוי נאות – אני לא הייתי אורח של משרד החוץ היפאני, אבל פתחתי ספר היסטוריה וגיליתי להפתעתי שהממשלה היפאנית של אותם הימים הייתה הכל, פרט לשוחרת שלום. במקום לספר לנו על זוועות הירושימה, נסי לארגן נסיעה לננקינג (אולי משרד החוץ הסיני יממן…) או לחרבין (כנ”ל…) ושם תלמדי כיצד נהגה הממשלה היפאנית באזרחים.
הסיפור המעניין על דאגה לילדים, הוא יפה, רק שבאותו הזמן יפאן הכשירה 28 מליון אזרחים (חלקם ילדים ממש, וחלקם קשישים ממש) להתאמן בלחימה באמצעות חניתות במבוק כנגד הפלישה האמריקנית, שכולם ידעו שתגיע אחרי סיום כיבוש אוקינאווה.
אלא מה? לאמריקנים היה ברור שפלישה ליפאן תביא למותם של מאות אלפי חיילים של בעלות הברית – ולמותם של מליונים רבים של יפאנים, והחליטו לנסות נשק חדש והרסני בתקווה שיקצר את המלחמה. זה הצליח להם. מספר ההרוגים בפצצה בהירושימה היה עצום ומזעזע, והיה קטן יותר ממספר ההרוגים בהפצצה על טוקיו חצי שנה קודם לכן, והפצצה על דרזדן שבעה חודשים קודם לכן. מספר האנשים שניצלו בזכות הפצצות על הירושימה ונגאסאקי (רובם הגדול יפאנים…) הוא קשה להערכה, אך הוא מגמד לחלוטין את מספר אלה שנהרגו משתי פצצות האטום, שסיימו מלחמה אכזרית שבה החלה יפאן, ושנמשכה כ”כ הרבה זמן בגלל העקשנות היפאנית שהעדיפה מוות על כניעה, והמשיכה בלחימה הרבה הרבה אחרי שהיה גמור שאין להם כל סיכוי.
אין ספק שיש משהו מאוד סמלי בלהפגיש ישראלים ופלסטינים שמשתייכים למחנה ממציאי-הנראטיבים, עם אנשים שמציגים את יפאן בתור הקרבן של מלחמת העולם השנייה. יפאן היא לא הקרבן, אלא התוקפן, והעובדה שהפסידה במלחמה, היא לא אסון, אלא ברכה גדולה שהצילה המוני אנשים, ובזכותה יפאן היא כיום דמוקרטיה משגשגת, שמטורפת על בייסבול ולא ספרטה רצחנית ותוקפנית, שמחנכת ילדים עד כמה נפלא זה למות בשירות המיקאדו…
צא מהאוטומט. זה מישהו שמספר את הסיפור מזווית ראייה של ילד בן 8.
איפה הבנת שיש לי בעייה עם מה שאמר מאסקי טאנבה? הבעייה שלי היא בהתייחסות לדבריו. אתה מבין, הוא באמת קרבן חף מפשע של מלחמה נוראה – שהתחילה המדינה שלו. כשתמצא לי את ההתייחסות לאחריות היפאנית למלחמה איפשהו בטקסט, אשמח להמשיך בשיחות על אוטומט…
קראתי לא מזמן סיפור דומה של צרפתי שהיה ילד בנורמנדי וזוכר כיצד בעלי הברית הפציצו והרגו אלפי אזרחים צרפתים חפים מפשע לפני הפלישה. ואתה יודע מה ? הוא לא התלונן, הוא אמר שבעלי הברית צדוק, עם כל הצער. אולי שהיפנים יפנימו ויפסיקו לתפוס את עצמם כקורבנות המלחמה. הם קיבלו מה שהגיע להם.
הבעיה אתכם אורי ויונתן, שאתם לא מסוגלים להבין, שלפעמים יש גם סיפורים אנושיים פשוטים, של אנשים שלא בחרו את המקום שבו הם נולדו, ולא הייתה להם שום דרך להשפיע על המדיניות של הממשלה שלהם, ולמרות כל זאת הם היו אלו שנפגעו מכך, ולהביא את הסיפור שלהם, הפשוט, הנוגע, לא אומר בהכרח שאתם צריכים לפתוח בדיון טרחני על מי התחיל ומי אשם. בנקודה הזאת, אתם לא שונים בהרבה מהטורקים שמוכנים למחוק מהתודעה את השואה הארמנית, רק כי זה מחייב אותם לשאת באחריות. ולא שונים מכל מכחיש אחר של רצח עם, שמשכתב היסטוריה רק בגלל שאלת האחריות. מציע לכם לעקוב אחרי הנשיא, איש הימין, מר ריבלין, והדברים שאמר בנוגע לאירועי כפר קאסם.
וואלה. מסתבר שלטעון שהיפאנים פתחו במלחמה עם ארה”ב, וביצעו פשעי מלחמה מזעזעים בסין, קוריאה, וכנגד שבויי מלחמה שנפלו לידיהם, זה כמו הכחשת רצח-עם.
תראה, אני לגמרי מזדהה עם ההרכרח הכפייתי של השמאל להשתמש בקלישאות חבוטות בכל פעם שאין תשובה עניינית, אבל רבאק, לא הגזמת כשהגעת עד להשוואה להכחשת רצח עם?:)
הסיפור האישי של מאסקי טאנבה הוא סיפור טראגי, אלא שהוא לא הובא כאן כסיפור אישי, חלאס להיתמם.ץ הוא הובא לכאן כמשל לסוגיית היכולת לסלוח ולקבל נראטיב של האחר, וכל שאר פתפותי הביצים שמנסים לדחוף לנו לתוך הגרון. לא סתם נכתב לנו שדווקא פלסטיני הוא זה ששאל אותו על סליחה למי שעשה לו את המעשים הנוראיים. לא סתם נעשתה ההקבלה אלינו ש”גם אצלנו לא שוכחים…”.
הסיםור האישי כאן, עם כל הכבוד, הובא לכאן כמשל ודוגמא, ולא כסיפור כשלעצמו. איש לא פקפק בטרגדיה האישית שחווה מאסקי טאנבה, אלא באבסורד המגוחך שעלה מהטור ברגע שהביאו שם שאלה של חרטטן ששאל אותו האם הוא סולח לאומה שהותקפה ללא פרובוקציה בידי הממשלה המיליטריסטית של יפאן.
דיברת על הכחשות רצח-עם, אבל האמת ההיסטורית היא ששתי פצצות האטום הללו הן כנראה המהלך שהציל הכי הרבה יפאנים אי-פעם, שכן זה כפה על הממשלה היפאנית להפסיק לדחוף את האומה להתאבדות בטוחה.
האו”ם לא חקר וחיפש פשעי מלחמה בהפצצות בדרזן? אני ממש מופתע,