פוסט אורח: מי מונע שקיפות בוועדת שרים לענייני חקיקה?

פוסט אורח של ירון אבהרם, כתב ערוץ הכנסת

זהו סיפור מארץ חלם. אבל לפני כן, חשוב שתדעו: רוח התקופה המעודדת דיון ציבורי, מעורבות אזרחית בתהליכי קבלת ההחלטות, שיתוף והכנסה של גורמים חוץ פרלמנטאריים לשיח החקיקתי, כל אלה לא ממש מעניינים את שרי הממשלה. איראן זה אמור להיות “שם”, אבל הנה גם כאן מתנהלים דברים במחשכים.

הסיפור אינו חדש. בעצם, אפשר לנער ממנו שוב את האבק. מדי תקופה עולה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק המבקשת להחיל שקיפות על דיוני הוועדה. במילים אחרות, שאנחנו, האזרחים ששלחנו את נבחרי הציבור שלנו לשבת על כיסאות עור הצבי, נוכל לדעת מה הם הצביעו באותו חדר מצומצם, מה השיקולים שעמדו בגין הצבעה בעד או נגד. נשמע כמעט טריוויאלי, אבל מסתבר שלא.

שרת המשפטים ציפי לבני הודיעה כבר עם כניסתה לתפקיד שתפעל לשקיפות. בינתיים, ייאמר לזכותה, היא מפרסמת באתר משרד המשפטים מדי שבוע את אופן הצבעתה בוועדת השרים. כמוה עשתה רק לאחרונה השרה לימור לבנת (שבניגוד ללבני, הצביעה נגד הצעת חוק השקיפות).

אבל אין די בכך, הנה שיעור במסמוס יוזמה: מזכיר הממשלה אביחי מנדנבליט הבטיח להביא דיון בנושא למליאת הממשלה, כיוון שלטענתו, אם יש לבצע שינויים באופן עבודת ועדת השרים, “יש לעשות זאת דרך תקנון הממשלה ולא באמצעות חקיקה”. חודשים חלפו מאז ההצהרה של מנדנבליט, ולא צריך להתפלא – דיון לא כונס וכנראה גם לא יכונס. את מי זה מעניין שקיפות כשמשטר האייטולות משיג לנגד עינינו פצצה גרעינית?

ובלי ציניות לרגע: לראש הממשלה ולשרים יש אינטרס ברור שלא לחשוף את הצבעותיהם בפני הציבור. התנגדותם לשקיפות לא מפתיעה אף אחד. אבל הטיעון הזה הוא לא פחות ממבזה. “הסודיות נחוצה כדי שנוכל לערוך דיונים אמיתיים, כפי שעושים בעולם העסקים”, אמר השר שמיר בתשובתו מטעם הממשלה במליאת הכנסת. לא ייאמן עד כמה שהטיעון הזה מגוחך, אבל בואו נסביר לשר שמיר ולממשלה כולה כמה אלמנטים בסיסיים בדמוקרטיה:

ראשית, איש עסקים הוא לא נבחר ציבור. הפוליטיקה היא המגרש שבו עושים דברים עבור הציבור. לפחות כך זה אמור להיות. ההקבלה של השר המנמק היא שגויה ומטעה.

שנית, ואולי חשוב יותר, אם שר בממשלה לא מסוגל לנמק את עמדתו או הצבעתו, יש בעיה משמעותית באופן בו הוא תופס עצמו כנציג או שליח ציבור. נדמה שהשרים שכחו מי משלם להם את המשכורת.

ועכשיו שיעור בהבנת הנשמע והנקרא: מהם אותם “דיונים אמיתיים” שנערכים רק בועדת השרים לענייני חקיקה? מה אפשר להבין? שהעולם מחוץ לוועדת השרים הוא “דיון בכאילו”? שבית הקלפים הישראלי הוא משחק פוקר? שמליאות הכנסת, ישיבות ועדות אד-הוק או ועדות קבועות הן רק מקום שנחמד לבוא אליו כדי להצטלם עם ילדים ולהקריא להם סיפורים, פשוט משום שהדיונים ה”אמיתיים” לא מתנהלים שם?

הפחד של השרים משקיפות הופך לגרוטסקי. השרים מתדרכים על הנאמר שם ומוציאים מידע אחד על השני. הם מצטטים מן הריבים הפנימיים, מדווחים ומדליפים (כן ירבו, שלא יהיו אי הבנות). ובכל זאת, אם גם כך אפשר לדעת תוך כדי הדיון ולאחריו, בשיחת טלפון אחת – מי התנגד ומי תמך – למה לא להסדיר את זה בחוק ולהוכיח נאורות אמיתית וקדמה מחשבתית?

ולסיום: אנשי “הפוליטיקה החדשה” הקרויה במחוזותינו מפלגת “יש עתיד”, מוכיחים שהם שקועים עמוק בעבר, סליחה מראש על הקלישאה החבוטה. “אנו סבורים כי הפיכת הצבעות השרים בדיוני הוועדה לפומביות תייצר דיונים פופוליסטיים”, נאמר בהודעת המפלגה. זו האמירה הפופוליסטית של השנה, שהרי מה שנקבע בוועדת השרים – הוא שקובע את עמדת הקואליציה בכנסת. אז או ששר האוצר לפיד לא מבין שהאמירה שלו מטילה צל כבד על ה”באנו לשנות” וה”פוליטיקה החדשה”, או שלמעשה מתחוורת פעם נוספת העובדה שבאנו להשאיר הכל אותו דבר ושהפוליטיקה היא הכי ישנה שיש.