פוסט אורח: ליבי נחמץ לנוכח הגמגום ודברי השנאה

פוסט אורח של ידידי עמאר דכה, עורך באל-מסדר (אתר חדשות בערבית בו אני, טל, כותבת קבועה)

ליבי נחמץ לנוכח הגמגום ודברי השנאה. אומר את האמת: אין הצדקה לחטיפת בני אדם חפים מפשע ואין הצדקה לציד המכשפות שעושה הימין הישראלי נגד הפלסטינים.

לנוכח ההתלהמות הציבורית הערה על דבריה של חברת הכנסת חנין זועבי בעקבות חטיפתם של 3 הנערים הישראליים הגיע הזמן לאמר את האמת שלי: לא קל בימים אלה בישראל. זהו יומו השישי של המבצע הצבאי “שובו אחים” להשבת 3 הנערים הישראלים החטופים, שעל פי דבריו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נחטפו ע”י ארגון החמאס.

כאילו הדרמה שבעצם בחטיפה, ואחריה המבצע הישראלי הגדול ביותר מזה שנים בגדה המערבית לא מספקת – החלה סערה נוספת כאשר זועבי, השיבה לשאלה שנשאלה בתקשורת סביב האירוע ואמרה כי חוטפי הילידים אינם טרוריסטים וכי הם נאלצים לעשות זאת על מנת לשרוד ועל מנת להכניע את הכיבוש.

בעניין הזה הייתי רוצה להביע את דעתי הנחרצת: אני לא הייתי רוצה למצוא את עצמי ואני מניח שזועבי לא היתה רוצה למצוא את עצמה בסטואציה בה נמצאות משפחות הנחטפים. לו היתה זועבי, שמה עצמה לרגע במקום בו אותן האימהות זועקות כבר 6 ימים לשמיים ומתחננות לאלוהים שבניהם יחזרו בשלום. האם היתה היא מקבלת את דבריה של חברת כנסת יהודייה כלשהי שהייתה מעזה להתנסח כפי שהיא התנסחה, בחוסר רגישות טוטאלי ?

עאמר דכה, אל מסדר

אלימות היא אלימות היא אלימות ולא משנה איזה צד נוקט בה. משום מה יותר ויותר חברי כנסת ערבים וראשי קהילות ערביות מרשים לעצמם להתנסח בבוטות דווקא ברגעים הקשים והרגישים ביותר בסכסוך הבלתי נגמר בין שני העמים. במקום להוות גורם ממתן, הם מלבים את רגשי הנקם והכעס. האם אין חבר כנסת ערבי אחד, אמיץ מספיק , כדי לאמר את האמת ? מי שמסייע לאלימות ולסיכון חיי בני אדם חפים משפע, אינו “לוחם חופש”.

הרי הניסיון שלנו הוא מר, של שני העמים. אלימות מולידה אלימות. להזכיר, גם ממשלתו של אולמרט ב-2006 ביקשה להחזיר שלושה חיילים שנחטפו ע”י חיזבאללה מגבול הצפון. התוצאה של ׳המבצע המתגלגל׳ ההוא,  כפי שכונה על ידי ממשלת ישראל, היתה מלחמת לבנון השנייה שגדעה את חייהם של רבים גם בצד הישראלי וגם בצד הלבנוני, גם יהודים וגם ערבים. ומה בסוף הייתה התוצאה ?

עם זאת חשוב לי להדגיש שהימין הקיצוני הישראלי, הצעקני והמתלהם, לא חף מפשע. בימים האחרונים, במשדרים מיוחדים ולאורך שעות רבות בטלוויזיה, אני צופה כיצד חברי כנסת מהימין וממפלגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו משתלחים בערבים וזורים מלח על הפצעים.

חברת הכנסת מירי רגב (ליכוד, דוברת צהל לשעבר) סבורה שעל ישראל למחוק את זכרם של הטרוריסטים של חמאס ולשם כך “לכתר כפרים של פלסטינים, למרר לאוכלוסייה הפלסטינית את החיים, לכלוא ולרסק להם את העצמות, עד שיוקיעו את הטרור מתוכם” (דבריה נאמרו בשידור חי באחד מן המשדרים הרבים בהם היא הופיעה ב 48 השעות הראשונות). ואני שואל, מהי המטרה ? למחוק את הפלסטינים ? מה תהיה התולדה של פעולות אלה ? האם מי שיבוא במקום החמאס יאהב יותר את חברת הכנסת רגב או את ישראל ?

באחד הפאנלים הטלוויזיוניים שמעתי את חברת הכנסת איילת שקד, מהבית היהודי, כמו גם מנהיג מפלגתה, נפתלי בנט, קוראת לספח ישראל את גוש עציון כתגובה על החטיפה, “כדי ללמד את הפלסטינים לקח”. הנה עוד פרובוקציה מיותרת וניצול ציני של המצב: הרי אם בציבור הישראלי ובכנסת ישראל יש התנגדות עזה (עד כה) לתוכנית סיפוח התנחלויות חד צדדית, כפי שמציעים בבית היהודי, הרי שאירוע החטיפה, יכשיר אותה. זוהי חשיבה פסולה בעיניי, דינם של פעולות חד צדדיות נידון לכישלון.

הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, גינה (אמנם באיחור לטעמי) את החטיפה וקרא להשבת החטופים שלמים ובריאים לביתם, רק משום שהם בני אדם. אני מצטרף לקריאה הזאת והלוואי שיותר חברי כנסת ערבים וראשי קהילות ערביים היו מצטרפים לקריאה. בה בעת, וגם בשעות מתוחות אלה, אני לא מתעייף מלקרוא לסיום מרחץ הדמים הזה בין פלסטינים לישראלים, לסיום הכיבוש ולהשכנת שלום צודק בין שני העמים.