הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
בקיץ הזמין אותי מכר מכפר ברטעה לארוחת רמאדן. נסעתי עם הילדים והיה (כתמיד) טעים. אין כמו אוכל כדי לקרב אנשים. קלישאות מהסוג הזה תמיד מדויקות. מספר המוזמנים היה מצומצם, החצר מופלאה ביפיה, המארחים מקסימים וגם שלושה שחקנים (חלקם ראשיים) מן הסדרה ״פאודה״ היו בין האורחים וזה הלהיב את הילדים. אחד השחקנים, קדר הריני סיפר לי שבין הופעות תיאטרון, להזדמנויות ליהוק הוא מתרוצץ ברחבי הארץ עם עמותת ״אפשר אחרת״, בתכנית שרצה בין בתי ספר ערביים ויהודיים ועוסקת בהפגשת נערים ונערות בסדרה של סדנאות תיאטרון, משחקי תפקידים וכן: גם אוכל. אין כמו אוכל כדי לקרב אנשים. קלישאות מהסוג הזה תמיד מדויקות.
רצה המזל, ו״אפשר אחרת״ עובדים גם עם הנוער בבית הספר שלנו, קלמן ברמת השרון. צוות השחקנים, חלקם ממזרח ירושלים או מקומות אחרים בארץ, מורכב ממוסלמים, יהודים, נוצרים. המחנכת ובית הספר עמדו על כך שהתכנית תימשך במלוא שאת, וכך היה.
השבוע, יזם בית הספר ערב לנוער עם ההורים. הופעת דבקה על הבמה, שירים בעברית, שיחה בערברבית, ערבוב ובירבור, כל נער וכישוריו, וקצב הפטפטת שלו. הורים מוסלמים ויהודים שבטוחים רצונם לפגוש, לגבות את הנוער, לתת להם להכיר, לפתוח את הראש. ונושא השיחה שחזר בכל המשפחות- בין אם סיפרו על הריבים התוך משפחתיים או על השגרה בבית היה – איך לא, אוכל.
אוכל הוא באמת קלישאה. טעים, נעים ופשוט. כמו שגם לעיתים היחסים בין יהודים לערבים במדינה: טעימים, נעימים ופשוטים. זה התחיל ברמאדן וגלש לט״ו בשבט כי אין כמו אוכל כדי לקרב אנשים.
המפגש יכול להיות טעון, בטח. לרגע אחד השבוע, התרגש אבא מכפר קאסם כשאמר לנערים מרמת השרון. ״אתם חושבים שאני לא יודע שאתם כולכם חייבים ללכת לצבא ושאתם שומרים גם עלינו. כן אני יודע. האמינו לי, גם אני פלסטיני מכפר קאסם, רציתי לשרת בצבא. אבל המדינה לא רצתה אותי״. כך אמר, אשרי שהיו עוד נוכחים ששמעו אותו יחד עמי, שיודעים שאלה היו דבריו. הנערים מבית הספר קלמן אפילו עוד לא התחילו לחשוב על הצבא והנה אבא מכפר קאסם, אמר ומיהר להבטיח. ״אל תדאגו, אין לי כוונה להטיף לכם פה בנאום פוליטי, פשוט תהיו ילדים טובים ותכירו את האחרים במדינה.״
זה קרה עם ׳אפשר אחרת׳, ובסופו של דבר, כל זה לא היה קלישאה.
“עוסקת בהפגשת נערים ונערות”
יבש לפני רטוב?
וואו, מאיפה להתחיל?:)
טוב, נתחיל מברטעה. כפר חמוד שמחולק בין קלגסי הכיבוש הציוני ולבין מדינת פלסטין המשוחררת והשיוויונית. אנשים המדברים על הפרדה, משום מה, תומכים בהמשך ההפרדה המלאכותית בין תושבי ברטעה, תוך השארתצם תושבי החלק מהערבי תחת עקבי הברברים הציוניים (שאפילו לא סופרים אותם בסקרים באופן קבוע, הגזענים האלה!).
אין ספק שסיור בברטעהב וארוחה שם הם לא קלישאה, אלא ביטוי משובב נפש לדו-קיום. יש לי בן דוד מהמחנה הנאור, שגם הוא פעיל באחד הגופים הלא-קלישאתיים האלה, שמארגנים מפגשים בין יהודים שלא יודעים ערבית, לערבים דוברי עברית ברמת שפת-אם, וגם הוא קפץ עם חבריו לארוחה טובה באחד מכפרי המשולש. כשיצאו הביתה בסוף הארוחה, גילו ששתיים המכוניות שלהם, נלקחו בלי רשות ע”י כמה צעירים פוחזים, שאולי הם ערבים ואולי הם יהודים (לך תדע, יש גנבי רכב משני העמים). המארחים היו נורא נבוכים, כמובן, ועשו מאמץ אדיר לסייע באיתור הרכבים, ללמדכם שיש אנשים טובים בשני העמים. הפגישה הבאה התקיימה ביישוב המבוסס באזור השרון, בו גרים חברים של בן דוד שלי, וכשיצאו כולם מהבית, שוב גילו שאחד הרכבים חסר (גם הפעם רכב של אחד האורחים היהודים). המארחים היו מה זה נבוכים, והזעיקו את המשטרה, שבעזרת מערכת האיתור המותקנת ברכב, הצליחה להגיע אליו (סיכוי שלך אחד למליון) כשהוא חונה בתוך מוסך שנמצא, כמה מוזר, באותו כפר, שבו הם התארחו בפעם הקודמת.
הפעם נפלטו לאחד הנאורים שלנו כמה מלים אודות בעייה כלשהי שקיימת בכפר, וכולם הזדעזעו מהגזענות החבוייה שהרימה את ראשה המכוער. המפגשים נמשכים, אך כמה גזענים יהודים שלא אוהבים ללכת למשטרה ולרדוף אחרי חברות ביטוח (כי להם, בניגוד לחבריהם, אין רכב ליסינג) כבר לא משתתפים בהם יותר, לדאבון הלב.
אני מאוד אוהב עמותות שפונות אל המאחד והיפה בשני העמים. אחרי הכל, שני העמים כוללים ברובם הגדול אנשים שלא רוצים להזיק לאיש, אלא רק לחיות את חייהם.
שני העמים מאוד כועסים על גזענות של יהודים שמתנגדים לזוגיות של יהודיות וערבים, ומבינים לליבם של מי שמתנגדים לזוגיות של ערביות ויהודים. שני העמים חושבים שלערבים יש זכות לגור היכן שירצו, ושלהתנגד לכך זו גזענות נוראה; ובה בעת סבורים שליהודי שבוחר לגור באזור עם רוב ערבי, הוא פרובוקטור מסוכן.
אין ספק שביקורים בברטעה יכולים לתרום רבות להבנת הסוגיות שבהן מתחבטת החברה הערבית. מוטב לעשות זאת, כמובן, ללא תיווך מקומי שמראה רק מה שנוח, אבל אני מסכים שזה קשה, בעיקר כאשר הידע בערבית מסתכם במחמאות לחומוס משאושה.
יהיה נחמד אם עמותת “אפשר גם אחרת”, תקפוץ לבקר גם באיתמר, באותה התלהבות שהיא מבקרת בכפרי ואדי ערה והמשולש. מספרים שגם שם חיים בני אדם רגילים (ויש סיכוי טוב אפילו לחזור עם האוטו…).