הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
אחרי שישה או שבעה טורים של שרי רוט אצלי בפלוג, הופעת אורחת ראשונה שלי באתר החדש של רוט ורוטנברג, חרדים 10:
המשבר דמה האחרון ביחסי בנימין נתניהו ונפתלי בנט (“נסתדר גם בלעדיו“, “שלא יאיים“) נכנס להילוך שלישי לקראת ערב החג. אם לא ליל הסדר, וימי חול המועד היינו טוחנים השבוע שוב את אותו העניין: מערכת היחסים העכורה בין שני האישים הנ”ל. בנט מאיים לפרוש, נתניהו אדיש, כן יפונו התנחלויות, לא יפונו התנחלויות, אף אחד לא יגיד לנו להפסיק לבנות בירושלים, אובדן ערכים, העדר מצפון, ירושלים היא מרכז חיינו, נתניהו דורש התנצלות, בנט לא מתנצל אבל אם מישהו נפגע זו לא היתה הכוונה וחוזר חלילה.
צפינו כבר במחזה הזה בראשית השנה. בחודש ינואר, בליווי תמונת הרקע המדברית של מצדה, בנט נסוג מעט לאחור, שחרר התנצלות מעושה וממשלת ישראל חזרה להתנהלותה הרגילה: משחקת אותה כאילו היא רוצה שלום, מחזיקה את התהליך באוויר כדי להגיד שיש תהליך. על מו”מ ישיר עם הפלסטינים אין מה לדבר, שאריות המו”מ עם האמריקאים (כאילו שישראל וארה”ב צריכות לשאת ולתת בנושא השלום) תלויות באוויר ועוד דקה מתפוגגות וכל מה שנותר זה להתבונן על סוג מוזר של מו”מ בין נתניהו לבנט. מי יישבר ראשון. מי יגיד הפעם שהשני הוא זה שגרם למשבר. בנט? נתניהו?
עצוב להודות אבל זו המהות של אין-תהליך שלום בישראל. נתניהו ובנט מתקוטטים ומתנגדים. אף אחד מהם לא רוצה בהקמת מדינה פלסטינית וכל אחד רוצה להיות זה שבזכותו לא התקדם דבר בתהליך השלום. הסיבה האמיתית למערכת היחסים העכורה בין נתניהו לבין בנט היא סוד שמור. מצד אחד אלה (בנט ושקד) לא מגלים. מצד שני, בבונקר התקשורתי סביב נתניהו לא חושפים דבר וכך, מכיוון שהמו”מ בין נתניהו לבנט הוא תמצית תהליך השלום בימים אלה (ואם זה כך הרי זה בטח לא מעניין ולא חשוב), נזגר עלינו לגלות אדישות גם לכך. עד לסיבוב הבא: השניים האלה ימשיכו את העליות והמורדות ביניהם, תהליך השלום יתכווץ לחסר ערך, יותר ממה שהוא כבר עכשיו ורק בנט ישאר עם התקווה בידו: האם העובדה שהתאמץ ועמל להיות השר הכי בוטה, קופצני וקיצוני בממשלת ישראל ה 33 תזכה אותו בנקודות נוספות לקראת הסיבוב הבא?
*התמונה בראשית של הפוסט- בנט מטייל במעלה עקרבים, מתוך עמוד הפייסבוק של השר
כמות הפעמים שהצירוף הבדיוני “תהליך השלום” הוזכרה בפיסקה האחרונה, ראוייה לציון. נראה כאילו כל הפיסקה היא בסה”כ כמה מילות קישור בין “תהליך שלום” אחד למשנהו…
גם הקביעה כאילו ביבי ובנט נלחמים על הזכות להיות זה “שבזכותו לא התקדם דבר בתהליך השלום”, היא קביעה מעניינת, שאמנם לא קשורה למציאות בשום צורה ואופן, אבל בהחלט מלמדת על הלך מחשבה מרתק בקרב תומכי השמאל הקיצוני. אפשר לומר על ביבי הרבה דברים, אבל בוודאי שאי אפשר באמת לטעון עליו שהוא מנסה להיראות כמי שבולם את התהליך המדיני (זה די מתנגש עם שחרור 78 רוצחים עד עכשיו, רק בשביל הכבוש המפוקפק לשבת עם אבו מאזן…), וגם בנט לא באמת הפריע להתמשכותה של תאונת דרכים הזו הזו עד עכשיו, למרבה הצער (למרות שאצלו הוא באמת מנסה להיראות כמי שפעל נגד).
וסתם תמיהה, אם לדעתך מדובר אכן ב”משבר דמה”, למה הרחבת לגבי מערכת היחסים הסופר-גרועה בין השניים? אם מערכת היחסים היא באמת כה גרועה (ואני חושב שאין על כך שום ספק), אז אולי המשברים הם לא מדומיינים, אלא ביטויים אמיתיים של המצב בין השניים, שבאמת יכול להגיע לפיצוץ?
בכל מקרה, הבה נקווה שהצד הישראלי יפסיק כבר לתקוע מקלות בגלגלי תהליך השלום, ויתחיל להתנהג כמו נפרטנר שוחר השלום אבו מאזן (שאתמול הסכים לגמגם רבע-גינוי על רצח ברוך מזרחי ז”ל ופציעת אשתו ילד בן 9, באזניי חבורת המעריצים שעלתה אליו לרגל…
בשבילך אפשר לקרוא לזה “תהליך המלחמה”. אבל זה רק ספיישל ליום אחד ורק לפוסט הזה. ורק בשבילך
אה, כן – מי שלא מאמין בשטות המגוחכת של פיסות נייר בתמורה לרוצחים כלואים, נשק, כסף ושטח – הוא שוחר מלחמה…
אין ספק שלכתוב 500058749 פעם “תהליך השלום”, במקום להשתמש בביטוי קצת יותר מדוייק כמו “התהליך המדיני”, זו הדרך הנכונה…
פוסט מעולה. למרות שאני עצמי לא מאמין בתהליך השלום, אי אפשר להתחמק מהתחושה שאף אחד כאן בכלל לא מנסה.
מצרף קישור לפוסט סאטירי קצר ורלוונטי בשם: הבטחות צריך לקיים:
http://conadav.com/?p=1568
טוווובב! קראתי. שמה בפייס שלי. תודה
טל, אוהב מאוד לקרוא את הפלוג אבל מסכים עם שני המגיבים שאין פה תהליך שיוביל להסכם. מישור ייחוס לגבי: בדרך כלל מצביע עבודה. מכיר את נפתלי בנט ברמה האישית וחושב שהוא איש מדהים, ערכי, חכם, מוכשר, והכי חשוב מבחינתי – בן אדם. לגבי דעותיו הסופר ימניות, אני לחלוטין לא מסכים עם היסודות (אנחנו היינו פה קודם) והפתרונות (מצב שבו לנצח לא תהיה לפלסטינים אזרחות משלהם) אבל מתחיל יותר ויותר לפקפק בנכונות הניתוח של השמאל לגבי המצב הגיאו-פוליטי של ישראל. הנה כמה דוגמאות:
1. הסכסוך הוא לא על השטחים. הלוואי שזה היה לב הסכסוך – אפשר היה לפתור אותו בקלות. הבעיה האמיתית היא ״ההתנגדות״ למדינת ישראל כבית הלאום של העם היהודי, והיא לב הסכסוך. זו בעיה שהיתה לפני 48, לפני 67, נמשכת היום (חיזבאללה, חמאס, ג׳יהאד איסלמי וכו׳) ולא תעלם לאחר חתימת הסכם השלום שיפנה את ישראל מהשטחים. ממש להפך – זה ייתן רוח גבית להתנגדות. מהבחינה הזו מדובר במשחק סכום אפס – או שנהיה כאן או שלא – וכל פתרון של הסכסוך חייב לקחת את זה בחשבון ולאפשר לנו לנהל את המשך המערכה בתנאים טובים לא פחות ממה שיש לנו היום.
2. אין מצב שנצא מבקעת הירדן במסגרת הסכם שלום. זה מיידית יגרום לקריסת הרשות והפיכת הצד המזרחי של הירדן לאיזור ספר כמו סיני, מה שיערער מאוד את יציבות הממלכה שגם ככה מתנדנדת.
3. השליטה הבטחונית בגדה חייבת להימשך. במצב של מדינה כפי שדורש אבו-מאזן, עם מעבר חופשי ולא מבוקר בין עזה לגדה, עם שדות תעופה פתוחים לחלוטין, גורמי טרור יציפו את הגדה ול״התנגדות״ יהיה קל מאוד להשתלט על השטח כמו שקרה בעזה ולבנון. במצב כזה נצטרך לכבוש מחדש את השטחים, כי אף אחד בארץ לא יסכים לחיות תחת איום של טילים בהתראה של 30 שניות. כולם יסבלו.
4. אבו מאזן הוא לא פארטנר. אני לא מתכוון לזה שאין מצב שהוא יחתום איתנו על הסכם שלום סביר; נהפוך הוא, כנראה שאין לנו מישהו יותר מתון ונורמלי לדבר איתו. הבעיה היא שהוא באמת לא יכול לשכנע את הציבור הפלסטיני לוויתור על זכות השיבה. בניגוד לערפאת או סאדאת, אין לו את המשקל הדרוש. אולי יש אחרים בהנהגה הפלסטינית שיותר מתאימים. הם יהיו אולי יותר קשוחים ויאלצו את ישראל לוויתורים עוד יותר גדולים בהיבט הטריטוריאלי והכלכלי, אבל מצד שני יוכלו לסחוף את דעת הקהל הפלסטינית בכל הגזרות לחתום על סיום הסכסוך.
5. אוי אוי אוי: לא, השמיים לא יפלו אם התהליך ייפסק. למעשה התהליך לא היה אמור להתחיל במתכונת שלו מלכתחילה. לא על זה היו הבחירות – אלא על המחאה החברתית, מחירי הדיור, יוקר המחיה, שילוב חרדים בצבא ועבודה, ואלף ואחד דברים אחרים. ולפני שציפי לבני וג׳ון קרי קיבלו מנתניהו ואובמה את המנדט להביא להסכם שלום היסטורי, לא היה גרם אחד של לחץ מהקהילה הבינלאומית, לא היה איום אחד בחרם מהאיחוד האירופי. ישראל קיבלה גיבוי מלא לעמוד ענן גם בלי לנהל משא ומתן במשך 4 שנים תמימות. הגדה לאחר עמוד ענן (3 חודשים לפני הבחירות, למי שכבר שכח) היתה שקטה לחלוטין, בשונה מסבבים קודמים בעזה. בקיצור – זה היה הזמן האידיאלי לקיים מו״מ חשאי ולהגיע להסכמי ביניים. במקום זה הלכנו לתהליך מופרך ומלא סיכונים לכל הצדדים. אם התהליך ייפסק, ישראל לא תקרוס. יש היום הרבה יותר עניין כלכלי בישראל מאשר אי פעם, וחברות ענק שבחיים לא חשבו להקים כאן מרכז פיתוח עושות את זה בשנתיים האחרונות. יש התעניינות אדירה מהמזרח הרחוק. המעמד הכלכלי של ישראל איתן וזה בלי שום קשר לשיחות השלום.
6. לא צריך לשחרר מחבלים ישראלים. צריך להבין מה קורה כאן: לא יהיה הסכם שלום בסוף התהליך. כולם אומרים את זה, כולל אנשים שלא שייכים למילייה של בנט: עמוס ידלין, עמי איילון, איתמר רבינוביץ׳ וכו׳. מה שכן יש פה זה מקרה יחיד במינו של פרוטקשן ברמה מדינתית. בעצם הפלסטינים מציעים לנו שקט תמורת תשלום. שקט בגדה, שקט בגזרת האו״ם (טוב, עד שהם החליטו לשבור את הכלים – אגב, אני לא מתרגש מזה יותר מדי). התמורה: אסירים. ככל שתשחררו יותר אסירים, תקנו עוד חודשי שקט. זה תעריף זוועתי, לא מוסרי, וצריך להיפסק עכשיו.
7. הנושא הזה של גביית תשלום עבור שיחות הוא באמת הזוי. אני לא מבין איך השמאל מקבל את זה. זה כאילו שיהיה לך סכסוך שכנים עם מישהו: הוא מנקב לך צמיגים וחוסם את הרכב בחנייה, אתה מרעיש לו בכוונה בין שתיים לארבע. אחרי שנים של סכסוך מתמשך אתם מביאים בורר, שמחליט לפשר ביניכם. אין בעיה, אומר השכן, אני מוכן לדבר, אבל יש לי תנאי: שאתה תצבע את הבית שלך בירוק. לא צריך מבחוץ: בוא נתחיל מבפנים. כל החדרים. הבורר לוחץ – מה כבר זה משנה, לפחות יהיה לך שקט. התייעצות משפחתית – ומחליטים ללכת על זה. סוכם שהצביעה תהיה בארבע פעימות. בפעימה הראשונה צובעים את המטבח. בפעימה השניה את חדר השינה של ההורים. בשלישית כבר לא בטוחים – זה בכל זאת חדרי הילדים והם מתנגדים. גם אין יותר מדי חדש במו״מ, זה לא הולך לקראת סיום הסכסוך. בכל זאת התחייבת לבורר, אז אתה מבצע את הפעימה השלישית גם. חדרי הילדים צבועים עכשיו בירוק. ועכשיו מגיע סוף המו״מ, והפעימה הרביעית. עכשיו זה הסלון, ויש לשכן שלך גם דרישה – שזה יהיה ירוק עם נצנצים. וואלה יופי. המו״מ עצמו תקוע, ברור שהוא לא הולך להסתיים בשום פתרון, ואתה מודיע שלא תצבע שום דבר. בתמורה אתה חוטף תביעה בעיריה על הפרעה לשכנים, ובבוקר הצמיגים שלך מפונצ׳רים. בהתחלה אתה מודיע שזהו, נגמר המו״מ, אבל אז הבורר אומר שאין ברירה ואם לא יימשכו השיחות, זה רק יחמיר. עכשיו חוזרים לדבר על איך בדיוק אפשר יהיה להאריך את הדיונים. הבורר מציע שתצבע גם את השירותים. ואם כל זה נשמע לכם מופרך, זה בדיוק מה שקורה עכשיו.