הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
שדר הספורט מנהל מו”מ להשתלב ברשימת מרצ ומציע חלופה מנומסת, גם אם היא ערטילאית, לעתיד היחסים בין יהודים לערבים.
טור שפרסמתי היום במדור דעות של מעריב
ביום שישי, בשעות אחר הצהריים, צפיתי במקרה ביגאל רביד משוחח עם זוהיר בהלול בערוץ הראשון בתוכנית “כך היה”. בעוד רביד את בהלול דיברו על קריינות ספורט ופלפולי השפה העברית, משהו בשיח תפס את תשומת לבי. חריג לדיבור הפוליטי השגור של שנת 2014.
“כדי לכבוש את תרבותו של האחר אתה חייב שלושה דברים”, אמר בהלול, ופירט: “שפה, אהבה והתגרות”. “אהבה?” התפלא רביד, “איפה אתה מוצא אהבה בין יהודים לערבים אחרי הקיץ האחרון?” ובהלול הסביר: “לא צריך את הגרעין האטומי כדי לכבוש עם. לא צריך חימוש ונשק. את המיעוט אפשר לכבוש דרך המיקרופון ודרך התרבות”.
בהמשך השידור הוסיף בהלול שפניו לפוליטיקה ושבניגוד לעבר, הוא אינו שולל יותר פניות. בהמשך נודע לי פריט המידע הבא: בהלול אכן מקיים התייעצויות סגורות בימים אלה עם מפלגת מרצ. אולי גם עם אחרים, אך כרגע הוא בשיח עם מרצ בנוגע להצטרפות לחיים הפוליטיים.
אז איך ייקח איש הספורט והתקשורת את האהבה לתוך החיבור בין יהודים לערבים? איך ימיר את הכיבוש הצבאי בהתגרות? עצם הכיבוש הוא התגרות, לא?
יש להניח שנתפסתי סתם למשפט אחד, מתוך תוכנית אחת, בתוך ים המלל שאני צורכת. אני אפילו משוכנעת שאין לבהלול או למרצ איזו משנה סדורה בעניין ה”שפה, אהבה והתגרות”. מצד אחר, מחמוד ומורל בנחישותם ורגישותם הראו שהאהבה היא הפוליטיקה ובחיי היום יום בישראל, נאלצים אנשים פרטיים לעסוק ברומנטיקה וברגשות כאילו הם עניין לאומי; והלוואי ואפשר היה לעסוק רק באחווה במקום לחוות הישרדות ואלימות. והנה גם אני, בערבו של יום שישי נדרשתי לפואטיקה של הפוליטיקה.
אולי הכוונה ב”שפה, אהבה והתגרות” היא שבמקום שהמנהיגות הישראלית תטיף כל היום לערבים כיצד עליהם לפעול (לא להפעיל טרור דיפלומטי, חלילה לא להפעיל טרור אמיתי), בהלול מושך לכיוון של השתלטות מנומסת יותר של היהודים על הערבים, גם על המיעוט בתוך ישראל וגם על המיליונים החיים תחת הכיבוש. חומר למחשבה.
אין פה עניין של התפייסות עם הכיבוש, אני מניחה. אך מבין השורות נאמר: אם צה”ל שולט בשטחים בשלטון צבאי, ואם ישראל ממילא לא מתיימרת מעולם להוציא את צה”ל מהשטחים ואם ישראל משתמשת בתירוצים הצבאיים אך ורק כדי להמשיך ולשלוט ולבנות, ולהתרחב, אולי הגיע הרגע שבו על ישראל גם להפנות משאבים לחיבור אישי ותרבותי. אם ממילא השלטון, והימין הישראלי, חותר למדינה דו-לאומית, ואינו מוכן לוותר על שום שעל, אולי ראוי לו שישתלט באופן יותר תרבותי? באמת חומר למחשבה, או אפילו לסרט ערבי.
זה פשוט פרפרזה על winning hearts and minds:
http://en.wikipedia.org/wiki/Winning_hearts_and_minds
מרגש. שרד ספורט נשכח רוצה להצטרף למפלגה עם תמיכה ציבורית אפסית (אם כי יש להודות שהמפלגה עתירת תמיכה תקשורתית), ואנחנו אמורים להתרגש בגלל שמדובר בשדר שהוא בן הלאום הערבי.
הגישה של השמאל כלפי הערבים היא מה שהגדיר בשעתו מייקל גרסון בשם “The soft bigotry of low expectations” (הגזענות הרכה של ציפיות נמוכות) – השמאל, מתוך רצון להפגין נאורות, ולעזאזל הכל, יסתכל על דברים מעוותים (למשל העובדה שיכול להיות זוג כמו מחומוד ומורל, אבל זוג כמו פאטמה ודני, הוא בלתי אפשרי בעליל, עקב סכנה מוחשית לחייה של פאטמה, מצידם של, כמה מוזר, בני משפחתה-שלה…), ויבחר במודע להתעלם מהם.
זוהר בהלול, שהפך לקאלט בגלל הביטויים המגוחכים שלו (“איזה ירכיים מופלאות” – התייחסות למרים משקולות תורכי כלשהו), לקח עצמו ברצינות רבה מדי, וכנראה שגם מרצ (שכל פעם מחפשים איזה פסאודו-סלב שיקדם אותם) התבלבלו מעט, והתרשמו ממנו. כנראה שזה מה שקורה כשהמצב בסקרים הוא בקאנטים, ואין נכונות להסתכל על הסיבות האמיתיות להעדר תמיכה ציבורית.
6 מנדטים זה לא תמיכה אפסית.
זה כמו התנועה, זה יותר מקדימה, זה יותר מכל מפלגה ערבית.
מרצ, אם כמה שאתה מנסה לעשות לה דה-לגיטימציה – היא אלטרנטיבה אמיתית בפוליטיקה המושחתת שלנו.