מעריב: האם יעשה צדק, חצי יובל לפיגוע בשגרירות בבואנוס איירס

לקראת יום השנה לציון 25 שנים לפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, נסעתי לשם לסקר את האירועים. הכתבה המלאה הופיעה במגזין סוף השבוע של מעריב, 18 במארס 2017

טל שניידר, בואנוס איירס

גם בחלוף 25 שנה מהפיגוע בנציגות בבואנוס איירס, השלטונות לא הצליחו להביא את האשמים לדין. הם טייחו, השמידו ראיות ועיכבו את החקירה

את הרגעים שלאחר הפיצוץ הם זוכרים בבירור, גם ממרחק של 25 שנה. יושי ביתן משחזר את ריצתו ברחוב, כשפניו מלאות בדם וידו גדועה. הוא לא שוכח את מראה האנשים המבועתים שעברו מולו ברחוב, איך נרתעו ממנו ועברו למדרכה ממול. מרטין גולדברג, שהיה אז בחור צעיר, עדיין זוכר את הוראות הבטיחות ששיננו פעם אחר פעם למאבטחי השגרירות הישראלית בבואנוס איירס.

“היה טלפון במשרד החוץ בישראל שהייתי אמור להתקשר אליו במידה ואירע אסון”, הוא מספר. “יצאתי מן המבנה ההרוס, עברתי בין גופות ההרוגים ורצתי למסעדה סמוכה. צעקתי להם שנפגעתי אבל הם לא נתנו לי להשתמש בטלפון. רצתי משם לבניין משרדים קרוב, אגף של משרד החוץ. השומר בכניסה לא נתן לי להיכנס בלי תעודה מזהה, עד שהגיעה מישהי שעזרה לי להיכנס ולנסות ליצור קשר עם משרד החוץ בארץ”.

רק דני כרמון, מי שהיה קונסול וקצין המנהלה של השגרירות, לא זוכר את שאירע שם אחרי הפיצוץ. באותה תקופה בניין השגרירות היה בשיפוצים, והוא עמד באגף המשתפץ עם מנהלת החשבונות והארכיטקט שנפצע קשה. ״עברנו על המספרים ואז נפלו עלינו חלקים של התקרה ורסיסים. אני רק זוכר שמשכו אותי החוצה”.

כרמון איבד את הכרתו ופונה מהמקום לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, בלי לדעת שבאותו זמן אשתו ואם חמשת ילדיו אליאורה (אלי), שעבדה בתחנת הקשר של השגרירות קבורה מתחת להריסות. בעיתונות דיווחו שהיא הייתה בהכרה במשך שעות לאחר הפיגוע, וניסתה בשארית כוחותיה לתקשר עם המחלצים. ״אין לי מושג אם היא הבינה מה קורה”, אומר כרמון. “ספק אם זה נכון, ספק אם היה לה כוח ויכולת לדבר״.

עבור ישראל, 1992 התחילה כשנה מוצלחת בזירה הבינלאומית. בחודש ינואר ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים מלאים עם הודו, ומספר ימים לאחר מכן יצאה הצהרה דומה גם עם סין. בגזרה הביטחונית, הורה בתחילת השנה ראש אמ”ן אורי שגיא לסיירת מטכ”ל ולשייטת 13 להתכונן למבצע חטיפתו של מזכ”ל חיזבאללה עבאס מוסאווי שיתרחש ב־16 בפברואר. אולם ביום המבצע, שקיבל את השם “שעת לילה”, השתנה היעד מחטיפה לסיכול ממוקד. מוסאווי נהרג עם אשתו ובנו. כעבור חודש הגיעה נקמת חיזבאללה.

בשעות הצהריים של 17 במארס הגיח בכביש המוביל לשגרירות ישראל בעיר הבירה הארגנטינאית רכב טנדר מסוג פורד שנשא עליו כ־300 ק”ג של חומר נפץ. הרכב התנגש בעץ שהיה ממוקם בחזית הבניין הישן והיפה של השגרירות והתפוצץ. אגף שלם בבניין ההיסטורי קרס ויחד עמו עשרות עובדים ששהו בו באותה עת. 29 הרוגים נמנו באסון, בהם ארבעה ישראלים: אלי כרמון, זהבה זהבי (40), בת זוגו של השליח יצחק זהבי, אם לשלושה שעבדה כפקידה בשגרירות; עלי בן זאב (35), קצין הביטחון ואב לשניים; ודוד בן־רפאל (43), ציר בשגרירות ואב לשניים. באותה עת היה זה פיגוע הטרור הגדול ביותר נגד יעדים דיפלומטיים ישראליים.

שנתיים מאוחר יותר שב הטרור לפגוע ביהודי ארגנטינה. לאחר חטיפת מוסטפה דיראני בקיץ נקמו חיזבאללה בישראל, הפעם מטען נפץ הוטמן במכונית שחנתה בסמוך לבניין הקהילה היהודית “אמיה” בעיר. 87 אנשים נרצחו ולמעלה ממאה נפצעו.

“הצדק לוקח זמן”

לא רק שממשלת ארגנטינה לא עשתה דבר כדי להגן על יהודי המדינה, במשך 25 שנה, מהרגע הראשון, היא טייחה והסתירה, השמידה ראיות ומרחה את הזמן. על אף הפצרות הקהילה המקומית הנשיא דאז קרלוס מנם לא ערך חקירה, אף לא בירור, והטענות הן שהשופט הראשון שמונה לחקור את הפיגוע קיבל סכום עתק כדי לשבש ראיות.

כשהתובע הפדרלי אלברטו ניסמן מונה לחקור את הפיגועים, הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי ממשלת איראן בתכנון ההתקפה וכלפי ארגון חיזבאללה בביצועה. בהמשך טען כי נשיאת ארגנטינה כריסטינה פרננדס דה קירשנר ובכירים נוספים בממשלתה מעורבים בטיוח מעורבותה של איראן בפיגוע. ב־2015 נמצא ניסמן בביתו כשהוא ירוי בראשו. התאבדות, כך טענו בתחילה. אולם מאוחר יותר התרבו סימני השאלה ונראה שהוא נרצח.

״חקירות משפטיות בארגנטינה מונעות על פי תיאוריית היחסות”, כתב העיתונאי גבריאל ברססקו בספרו ״התאבדות: הרצח של התובע אלברטו ניסמן”. “כפי שהמסה גוברת על הזמן והמרחב, כך הכוח בארגנטינה דוחה ומכשיל את מערכת המשפט. ככל שלוקח זמן רב יותר לחקור ולפצח את האירוע הפלילי, כך השיח הציבורי ישתעמם מן העניין והפשעים יחמקו וייוותרו ללא ענישה”.

יש מי שטוען שגם ממשלת ישראל לא עשתה די בחקירת הפיגוע בשגרירות. לטענתם היא לא דרשה מממשלת ארגנטינה לחקור ולעצור את המחבלים ובכך אפשרה את הפיגוע השני. גם בשנים שחלפו מאז, כאשר משפחת קירשנר הייתה בשלטון, ישראל הרשמית החרישה, ככל הנראה בשל אי־רצונה להתערב במהלכים הפוליטיים הפנימיים בארגנטינה, ולא תבעה באופן גלוי ובוטה לעצור את דהירתה של ארגנטינה למערכת יחסים עסקית־כלכלית עם איראן. עסקה שתמורתה הלכה קירשנר לקראת האיראנים, חתמה עמם על מזכר הבנות שבו נקבע כי שתי המדינות ינהלו חקירה משותפת באשר לנסיבות הפיגוע, והונתה את הציבור לחשוב שהחקירה ממשיכה להטריד את מנוחתה.

בדצמבר 2015 סיימה קירשנר את כהונתה, שנמשכה שמונה שנים. במקומה נבחר הנשיא מאוריסיו מאקרי. מאקרי ביטל את מזכר ההבנות עם איראן, והבטיח שיעשה הכל כדי לנקות את האורוות ולחשוף את האמת על מי שאחראי לפיגוע, וגם יביא לדין את רוצחיו של ניסמן. ממשלת ישראל הביעה שביעות רצון מכוונתו לפתוח את החקירה, אבל עדיין דבר לא קרה.
היום, ב”יום הסולידריות” של עיריית בואנוס איירס עם קורבנות הפיגוע ובני משפחותיהם, יעמדו שליחיה הרשמיים של ישראל וישמעו, פעם נוספת מנשיא נוסף, שהוא עושה כל שביכולתו לפעול נגד הטרור. מאקרי מוקף בצוות בכיר, שכולל כמה מחברי הקהילה היהודית, ומהלכיו הפוליטיים עד כה – העברת החקירה מהמישור הפלילי לפדרלי ועצירת עתירות משפטיות שעיכבו את החקירה – מרמזים לישראל שהפעם כוונותיו רציניות.

גם נציג מפלגת השלטון וואלדו וולף, אחד משלושה חברי קונגרס יהודים בארגנטינה, משוכנע שתוך כמה חודשים תפתח מחדש החקירה בנוגע לרצח אלברטו ניסמן מחדש. “התכתבתי איתו בוואטסאפ ערב קודם, והוא שלח לי תמונה של שולחן העבודה שלו”, הוא משחזר. “כיום אי אפשר לדעת מה היה בנייד שלו, כי הכל נמחק. אני מעריך שהמדינה תכריז בקרוב שמותו לא נגרם מהתאבדות. צדק ארגנטיני לוקח זמן והולך לאט. אני לא בטוח שהממשלה עצמה הייתה מעורבת, אבל ייתכן שגורמים מטעם הממשלה לקחו בכך חלק”.

“שלום ללא טרור”

בואנוס איירס קודרת בסוף השבוע הזה. העירייה הכריזה על מספר אירועים לציון 25 שנה לאסון מלבד “יום הסולידריות”. במרכז התרבות ע”ש נסטור קירשנר מתקיימת תערוכה גדולה לזכר הקורבנות, צעירי הקהילה היהודית מכנסים אירוע זיכרון באחת הכיכרות, והמערכת הפוליטית כולה תשתתף בשורה של טקסים. משרד החוץ הישראלי הוביל קמפיין ברדיו ובטלוויזיה בהשתתפות רבים מהניצולים ובני משפחותיהם תחת ההאשטג PazSinTerror# (“שלום ללא טרור”) אבל מלבד מנכ”ל משרד החוץ, יובל רותם, ממשלת ישראל לא שלחה נציג רשמי להשתתף בטקסים.

בין הנוכחים בטקסים הרשמיים יהיו ניצולי הפיגוע ובני משפחותיהם, בהם גם ביתן, גולדברג וכרמון. כיום גולדברג הוא בעלים של חברה שעוסקת בתחום הביטחון. הוא נשוי ויש לו שני ילדים בגיל הנעורים. כל חייו המשיך להתגורר בשכונת פלרמו בבואנוס איירס, והוא מגיע לביקורים בישראל מדי שנתיים.

מצבו של ביתן טוב פחות. בזמן הפיצוץ הוא שימש כבלדר דואר דיפלומטי בשירות משרד החוץ והגיע לארגנטינה מבוליביה כשהוא נושא דברי דואר. הוא נפצע באורח קשה בפניו ובידו השמאלית בפיגוע. בחודש לאחר מכן עבר שישה ניתוחים בעודו מאושפז בבית חולים בעיר. בשנים שלאחר מכן המשיך את חייו במדינת ניו יורק בארצות הברית, תוך שהוא עובר כ־20 ניתוחים נוספים, טיפולים נפשיים ושיקום ארוך וכואב. בשנת 2000 חזר לארץ ומאז הוא מתגורר בישראל. הוא לא עובד כיום ומדבריו אפשר להבין שהטראומה לא חלפה. במשך שנים קיבל סיוע מהמדינה, אולם משום שעזב את הארץ לתקופה מסוימת, נתקל בחומות של בירוקרטיה עם חזרתו, כשביקש סיוע בטיפולים נפשיים.

כרמון מכהן כיום כשגריר ישראל בהודו ועסוק בהכנות לביקור הראשון של נשיא הודו נרנדה מודי בישראל באביב הקרוב. לאחר האסון הוא החליט להישאר בארגנטינה וכיום מחלק את זמנו בין ישראל, הודו ובואנוס איירס. “יום אחרי הפיגוע, עם תרופות וחבישה בצוואר טסתי עם חמשת ילדי לארץ, במטוס של נשיא ארגנטינה דאז קרלוס מנם”, הוא מספר.

“אחרי חודש בארץ לא הייתה לי התלבטות: החלטתי לחזור עם הילדים לבואנוס איירס. רציתי ליצור להם יציבות והמשכיות, שיהיו במקום שהיה להם מוכר וידוע. וגם עבורי. הרגשתי שאני צריך את זה מהבחינה המקצועית. אולי קצת חששתי מהחיבוק המשפחתי החזק מדי של הורי והוריה של אלי. חזרתי לארגנטינה לעוד שלוש שנים, ובניתי את השגרירות הישראלית מחדש”.

לדבריו, האסון הפרטי שלו לא חדר לעבודתו במשרד החוץ. מעטים היו הנאומים שלו שבהם הזכיר לשומעיו את רעייתו המנוחה. “עכשיו, כשאני מכין את אירועי 25 השנים לכינון היחסים בין ישראל להודו, אני חושב שבסוף יגיע איזה היסטוריון ויגיד שהפיגועים היו תגובה. דברים טובים קרו לישראל בתחילת שנות ה־90, כשהסתכלנו מזרחה להודו ולסין. ואולי האסון היה ריאקציה להתחזקות שלנו כמדינה”.

הכתבת הייתה אורחת של משרד החוץ בבואנוס איירס