הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
כיצד התפוגגה האגדה על מרטין שלאף • מה גרם לליברמן להגיש השבוע את הנקמה כשהיא קרה ומקפיאה • איך גילה צוות המשא ומתן של הליכוד ש-13 זה יותר מ-7 ועוד 6 • מדוע הצל של אלי ישי הוא הנס הגדול של בנימין נתניהו • ואיך קרה שיהדות התורה נכסה לעצמה את כל ההישגים שהושגו עבור עולם התורה • שרי רוט עם טור מיוחד על השבוע הפוליטי
1.
זמן קצר לפני פתיחת ישיבת סיעת ישראל ביתנו, כאשר מפלס המתח של הכתבים הפוליטיים בכנסת היה בשיאו, לקראת הודעתו של ליברמן, נפוצה שמועה לפיה, כביכול, הצליח מרטין שלאף לשכנע את שני מקורביו – ליברמן ודרעי – לטרפד את הקמת ממשלתו של בנימין נתניהו.
כשהודיע ליברמן שמשיקוליו שלו (עקרונות, בטח) החליט שלא להצטרף לקואליציה המתגבשת והולכת, הפכה סיעת ש”ס לגיבורת היום ולמי שכל הזרקורים מופנים אליה.
בערב, כבר ניתן היה להתבשר על חתימה בראשי תיבות שלה מול הליכוד.
הלכה השמועה.
2.
האמנתם לזה? שאלתי בכיר בליכוד, זמן קצר לאחר שיו”ר המחנה הציוני, ח”כ יצחק הרצוג, נצפה בחדרו של אריה דרעי.
תשמעי, השיב, הוא כבר יזם פעם ‘תרגיל מסריח’.
תמיד טוב לחשוד, אבל האמת צריכה להיאמר: דרעי של 2015 אינו דרעי של 1990, גם לא דרעי של שנת 2000. הוא למד על בשרו שהשטח של ש”ס נוטה ימינה, ועם כל האהבה שלו לחיים רמון, תוך התרפקות על ימי הקרבה שלו ליצחק רבין המנוח, הוא לא יחזור על טעויות העבר.
רגע לפני שנכנס לשערי ‘מעשיהו’ ביקש את סליחת הגרא”מ שך זצ”ל, לאו דווקא בשל תמיכתו בפרס בימי ‘התרגיל המסריח’, אך בשל עניין דומה – כניסת ש”ס לממשלת רבין, בניגוד לדעת ראש הישיבה.
‘התרגיל המסריח’ היה לפרשה היחידה בה ראו האדמו”ר מליובאוויטש והרב שך עין בעין את הפוליטיקה. שניהם התנגדו לממשלת שמאל. האדמו”ר מליובאוויטש אף ‘העניש’ את השותפים לתרגיל מהצד החב”די, והם הודחו מתפקידיהם.
ב’נאום השפנים ‘הבהיר אז גם הרב שך את דעתו על הצטרפות לממשלת שמאל.
אז נכון שהשמאל של אז אינו השמאל של הרצוג (אבל הוא דומה לשמאל של ציפי לבני, שהיא עדיין מקשה אחת עם ‘העבודה’), ובכל זאת, תרחיש (תסמכו על נתניהו שכבר עבר לא מעט לילות טרופי שינה) של שנת 1990 לא צפוי לשוב על עצמו.
3.
גם בשנת 2000 נטה דרעי, או יותר נכון אנשיו ומקורביו, לתמוך באיש השמאל שמעון פרס לתפקיד נשיאות המדינה.
הימים ימי תחילת שלטונו של אלי ישי בש”ס. כשנה קודם לכן ניצח אהוד ברק בבחירות ודרש מהגר”ע יוסף זצ”ל להדיח את דרעי מראשות המפלגה. לימים יסביר הרב כי ברצונו היה להמשיך ולכתוב את ספריו ולא לנהל מפלגה, לכן החליט להציב בראשה באופן זמני ועראי את אלי ישי. מעין פקיד מנהל. עד שיוחזר הפקדון לידיו של דרעי, כהבטחתו.
תקופת הבחירות לנשיאות תפסה את דרעי שבועות אחדים לפני כניסתו לכלא. הציבור של ש”ס היה בשיא הערצתו (“הוא זכאי, הוא זכאי”), וקבוצה גדולה ממקורביו של דרעי, כולל רב משפיע מאוד בתוך התנועה, החליטו שפרס הוא האיש שכנשיא יוביל לחנינה.
הדרך לבחירתו, כך ידעו, עוברת בליבו של הרב עובדיה, שהתלבט קשות בין שני המועמדים. מחד, קצב שומר מצוות (אז טרם נודעו בפומבי הפרשיות הבלתי מכובדות), ומזרחי, מאידך – הכרת הטוב עצומה של המפלגות החרדיות כלפי פרס, שסייע רבות לעולם הישיבות.
ואז נפלה ההחלטה בליבו של הרב – לתמוך בקצב. “זו לא העדתיות, חס ושלום, זה בגלל שאתה ירא שמים, שומר תורה ומצוות ומניח תפילין כל יום”, הסביר לקצב זמן קצר לאחר בחירתו, כאשר שאל האם היה זה השיקול העדתי שהכריע.
דרעי של 2015 הגיע למו”מ מפוכח יותר. חי את עמו ונושם את ש”ס. הוא ישמח, ישמח מאוד אפילו, אם הרצוג יצטרף לממשלת נתניהו, אבל לא הוא זה שידאג להעביר לו את השרביט.
4.
סביר להניח שעד לסוף השבוע כבר יתמלאו דפי העיתונים גם בהסתה נגד תנועת ש”ס.
בסוף השבוע הקודם הייתה זו יהדות התורה שעמדה בעין הסערה, כשהיא ‘חוטפת’ על הישגיה בהסכם הקואליציוני ומוצגת כ’סחטנית’.
במבט לאחור, מתברר שהייתה זו טקטיקה מתוכננת בקפידה. ככה זה כששני כרישים מנהלים מו”מ (אריה דרעי ואריאל אטיאס).
עם תחילת המו”מ הציגו בשתי המפלגות – יהדות התורה וש”ס – את מלאי הדרישות שלהן.
בליכוד נזעקו.
איך יתכן שמפלגה בת שישה מנדטים תדרוש סכום כמו 2.6 מילארד לקצבאות, זאת בעוד ש”ס מציבה דרישות יקרות נוספות כמו מע”מ אפס ועוד (ה’עוד’, ללא פירוט, נועד לטשטש את ההישגים, לפחות עד הסגירה הרשמית, משום עינא בישא וד”ל)?
זה היה השלב בו התייצבו ארבעת הקודקודים החרדים למו”מ (אטיאס, ליצמן, גפני ופרוש – משולם נהרי, הד”ר של ש”ס לענייני מערכת החינוך, הוזמן לפגישה שדנה בסמינרים וב’מעיין החינוך’) והבהירו: כולנו כאחד.
כלומר, הדרישות התקציביות עבור עולם התורה, סמינרים, קצבאות וכל כיוצא בהם, משותפים לשתי המפלגות. התייחסו אליהם כאל דרישה של מפלגה בת 13 מנדטים.
מה שהפך את הסיפור לשונה בתכלית: 13 מנדטים הם הרבה יותר ממה שיש לכולנו של כחלון, בטח יותר ממה שיש לבנט או לליברמן.
אז איך קרה שנציגי יהדות התורה צלצלו בשבוע שעבר במצילתיים כשהם מנכסים את ההישגים עבור עולם התורה לעצמם בלבד? כאן, תלוי את מי שואלים.
יש ביהדות התורה מי שיאמרו: אנחנו דאגנו, ש”ס לא סייעה; יש אחרים שיודו: פעלנו בשיתוף פעולה ובהרמוניה.
בש”ס, אגב, אין שני קולות (אלי ישי איננו): הכול מודים כי הדאגה לעולם התורה הישיבות הסמינרים והילדים הייתה משותפת לשתי המפלגות כאחד.
אלא מה? הייתה החלטה להעניק ליהדות התורה לזמר עם ההישגים. למה לנו הסתה תקשורתית שבוע לפני הדד-ליין? מסבירים בכירים מש”ס, שיודעים דבר או שניים באשר לניהול המו”מ.
ובכלל, הם טוענים, לדעתנו הייתה זו שטות מוחלטת לחתום ראשונים על הסכם. למה להסיט לעבר הציבור החרדי את כל הריקושטים של ההסתה? אי אפשר לחכות שכחלון יחתום, למשל? ולמה לא לחתום יחד עם ש”ס, ולספוג יחד את כל הגל העכור?
אבל ביהדות התורה, במקום להיות אטיאסים עם עצבי ברזל, חששו. בפוליטיקה אתה לעולם לא יודע מה מבשלים לך, ומה שלא חתום – לא חתום. לכן, העדיפו ליטול את ליטרת הבשר שהוענקה להם, להסתפק בהרבה פחות תיקים ממה שהיו מקבלים אילו המתינו לרגע האחרון (עיין ערך שש”ס שזכתה בשלל ג’ובים מכובדים), אבל לא להסתכן.
אגב, יש שיאמרו, שטות איומה של נתניהו. למה לך ‘חרדים תחילה’? מדובר במתכון בדוק לשנאת ממשלתך בתקשורת.
ומי כנתניהו אכפתי לכל מילה כתובה עליו בתקשורת. עיין ערך ישראל היום.
5.
הצל התקשורתי המסית יהיה רק אחד האיומים שיעיבו על אושרה של ש”ס.
ישנו עוד צל מרחף, המהווה עוד סיבה מצוינת לתמיכה הנחרצת של ש”ס בבנימין נתניהו, לאורך כל מערכת הבחירות וגם כעת, כשאינה נותנת יד לריסוק ממשלתו יחד עם אביגדור ליברמן. קוראים לו, אלי ישי. אז נכון, הוא כבר לא בפנים. נכון גם שנרשמה תחושת הקלה משמעותית במפלגה מאז לכתו.
קחו קוריוז, רק כדוגמה: דקות אחדות לאחר שנפתחה התפילה בחדר סיעת ש”ס שם אי-מי לב שמשולם נהרי נעדר. חיש מהר הועברה אזעקה בזמן אמת למזכירתו, שדאגה להרגיע: הוא בדרך.
לא, אנחנו לא דואגים, דאג אחד מהנוכחים להרגיע אותי. חלפו הזמנים בהם תהינו בכל פתיחת ישיבת סיעה: ‘יגיע לא יגיע’…
הוא התכוון, כמובן, לאיש-שאת-שמו-אסור-להגות כאן בקול.
אבל הכול יודעים כי ‘האיש הזה’, על אף המשבר שעבר, עדיין ממתין בפינה, מחכה בסיבוב. לכל כשלון, לכל מעידה.
זה יתחיל בבליץ תקשורתי של ראיונות ויהפוך לזמזום בלתי פוסק, שיזכיר במעט את הימים בהם ישב דרעי על השלטר, מאיים בכל שני וחמישי ‘אני חוזר’. לא היה ראיון עיתונאי עם אלי ישי שלא נפתח בשאלה: ‘יו”ר ש”ס אלי ישי, תוכל לומר לנו מה תעשה אם וכאשר יודיע אריה דרעי על כוונתו לחזור לפוליטיקה?’
הצל הזה הוא הנס הגדול של בנימין נתניהו. האם אילולי הצל הייתה ש”ס נותנת ידה להרפתקאות פוליטיות?
מן הסתם, זה הגיל, זה ניסיון החיים, וכן – זה כנראה גם הרצון שלא להעניק לאלי ישי את התענוג.
6.
ומילה אחרונה, תוקדש לאביגדור ליברמן, האיש וההחלטה הדרמטית של השבוע.
בסביבתו, שומרים על שתיקה. על האיפול שמרו כבר ימים ארוכים. אפילו מקורבים לו, אנשים עמם הוא נוהג להתייעץ בנושאים מהסוג הזה, לא ידעו עד לרגע האחרון על החלטתו.
הניסיון להבין מה הביא אותו לכך, כשהוא פועל “בניגוד לדעת ילדיי” – כפי שהעיד בראיון שנערך עמו אמש בערוץ 2 – מעלה כמה תובנות.
תחילתן נעוצה בבחירות לנשיאות. בניגוד למירוץ הקודם (בו ניצח פרס, כשש”ס משלמת כהכרת הטוב שלא שילמה בבחירות מול קצב), אז תמך ליברמן ברובי ריבלין, השנים בהן כיהן רובי ריבלין כיו”ר הכנסת והתבטאויותיו בנושאים שונים, לא ממש מצאו חן בעיני יו”ר ישראל ביתנו, שהחליט הפעם לתמוך במועמד אחר.
בשלב הראשוני הבטיח לו ראש הממשלה למצוא מועמד שכזה (גם הוא ממש לא אהב את ריבלין). אלא שימים חלפו, מועמדים נסקרו, ובסופו של יום נאלץ נתניהו להכריז על תמיכה (אוי לה לתמיכה שכזו, יש שיאמרו) ברובי.
זה היה הסדק הראשון שנפער בין ישראל ביתנו לליכוד. חודש חלף, וליברמן הודיע על פרישת סיעתו מהשותפות בין המפלגות.
בהמשך אף נעץ סכין של ממש בליבו של נתניהו, כשתמך ב’חוק ישראל היום’. זו, יש שאמרו, הייתה הנקמה.
השבוע, התברר לכולם, כי הנקמה נשמרה במקפיא והוגשה ביום שני האחרון, כשהיא קרה ומקפיאה.
