הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
אחרי הקמפיין של ‘אם תרצו’ נגד הקרן החדשה לישראל, אחרי נסיון חברי כנסת מן הימין לחקור את מקורות המימון של עמותות השמאל, מגיע השבוע הפרק השלישי בסדרת ‘המקארתיזם הישראלי 2011’, אותם רצף אירועים והחלטות שאנו צופים בהם ולא מאמינים שזה אמיתי.
ח”כ עותניאל שנלר (קדימה) וח”כ דני דנון (ליכוד) מבקשים השבוע להעלות לדיון בועדת הקליטה והעלייה של הכנסת את התנהלותו של ארגון ג’יי סטריט. ליתר דיוק הוכתר הדיון כ”שבירת המוסכמות בין קהילות העולם היהודי לממשלות ישראל על ידי הארגון היהודי-אמריקאי ג’יי סטריט”.
שנלר, לא מתכוון לפתוח בחקירה נגד ג’יי סטריט (מגלומניותו מרוסנת, כנראה). הוא רק רוצה לברר עם ג’רמי בן-עמי, העומד בראש הארגון איך הוא מעז לתפוס את עצמו כיהודי אוהב ישראל אחרי שקרא לממשל האמריקאי שלא להטיל וטו על ההחלטה באו”ם המגנה את ההתנחלויות. לפי שנלר, רק יהודים תומכי התנחלויות הם אוהבי ישראל. מי שיש לו ביקורת על מפעל ההתנחלויות הגדול, שהוכרז כבלתי חוקי על ידי העולם כולו, הופך בעיני שנלר – שהוא איש מפלגת מרכז ישראלית – לשמאל רדיקלי ופרו-פלסטיני מובהק.
לפחות בן-עמי החליט לבוא לישראל ולהתייצב בכנסת מול המקרארתיזם הזה. אני חושבת שהקרן החדשה לישראל עשתה טעות חמורה לפני שנה, כשלא הגיבה ל’אם תרצו’ באגרסיביות מיד על ההתחלה, אלא ניסתה לשמור על דיון ענייני.
אני לא אתפלא אם הבאים בתור לבדיקת הציציות של שנלר (ודנון איתו כיו”ר ועדת הקליטה) בנוגע למהות אהבת ישראל הם חברי המפלגה שלו – אורית זוארץ, יואל חסון, נחמן שי ושלמה מולה. הארבעה הללו בגדו במולדת כאשר החליטו להשתתף בחודש שעבר בכנס השנתי של ג’יי סטריט בוושינגטון.
למי שלא מכיר, ג’יי סטריט קמו לפני כשלוש שנים בוושינגטון ושמו לעצמם מטרה מרכזית: להשפיע על השיח הציבורי של יהודי ארה”ב, כך שלא רק השדולה הותיקה, בעלת העמדות הימניות-מיליטנטיות, איפא”ק תשלוט בשיח הציבורי ותשפיע על חברי קונגרס אמריקאים.
הציבור היהודי האמריקאים הוא מגוון יותר וג’יי סטריט נותנים פתחון פה לעמדת השמאל, כולל באמצעות התגייסות למען אותם חברי קונגרס שאינם תומכים באופן אוטומטי ובלתי מסויג בכל פעם שישראל מפעילה כוח צבאי בלתי מרוסן. לדוגמא, לאחר ההרג על ספינת מאווי מרמרה, קרא ארגון ג’יי סטריט להסיר את המצור על עזה. וכאמור רק לאחרונה, כאשר הפלסטינים ביקשו (דרך מדינות המייצגות אותם במועצת הבטחון) לגנות את הבנייה בהתנחלויות, בג’יי סטריט חשבו שארה”ב לא צריכה להפעיל את זכות הוטו. כלומר לתת לגינוי נגד ישראל לצאת לדרך.
ועכשיו למגלומניות בלתי מרוסנת:
נתקלתי השבוע בסטטוס של ח”כ דני דנון, שהבהיר לי עד כמה האיש מנותק מהבנת העולם. קודם התחיל כאן ויכוח ציבורי מטורף על הפצת תמונות הזוועה מן הרצח המחריד באיתמר, כאילו אם ינופפו בדם ילדים, ניתן יהיה להבין את ישראל טוב יותר.
בשנים האחרונות מתרוצצת בישראל מחלה מדבקת. קוראים לה מחלת ‘ההסברה’. המון אנשים בתקשורת ובפוליטיקה נדבקו כבר. אותם אנשים משוכנעים שכל קושי וכל בעיה צריך לנסות לפתור באמצעות “הסברה”. ישראל השתלטה בכוח לא הגיוני על סירת סיוע לעזה והרגה תשעה אנשים? אין בעיה, הסברה יותר מהירה ונחרצת תעביר את המסר. ישראל לא רוצה להפסיק לבנות בשטחים הכבושים? אין בעיה, העולם יקבל הסברה על גודלן של המשפחות בשטחים.
אותם חולים משוכנעים שהעולם יקבל את ההסברים, אם רק יהיו ההסברים מושחזים ומהירים. מהר בטוויטר, בפייסבוק, ביוטיוב, להסביר, להסביר, להסביר. אחד התסמינים של המחלה היא מגלומניות בלתי מרוסנת. חוסר פרופורציות בהבנת המציאות. בכל פעם מחדש אני נדהמת מכך. אחרי שסיימו, מי שסיימו, להפיץ את תמונות הזוועה של גופות הילדים הגיע שלב ההזיות של המחלה – איך יתכן שהראו לעולם את התמונות הקשות והעולם לא הבין. לא קלט את מסר ההסברה?
קרה אסון בסדר גודל בלתי נתפס ביפן, לוב דוהרת לתוך מלחמת אזרחים, המונים משתוללים נגד השלטון בבחריין, במצרים מדברים על חוקה חדשה – אבל דנון בשלו. רואה את החיים דרך החור של הגרוש. העובדה שהתקשורת הבינלאומית העדיפה לדבר על רמות הדליפה הרדיואקטיבית ביפן מאשר לסקר את הטבח הנורא באיתמר – היא כי כולם רוצים רק להכפיש את ישראל כל הזמן.
