ריבוי מועמדים יועיל למפלגת העבודה

כולם מגחכים למראה ריבוי המועמדים לראשות מפלגת העבודה. שמונה מנדטים שמחפשים להכפיף עצמם לשישה ראשים. מצנע, פרץ, יחימוביץ’, הרצוג, מרגלית ובוחבוט במרוץ משושה. אוטוטו הם יתחילו לסייר בשווקים ויתקלו אחד בשני, במקום בבוחרים. כל צלע במשושה תנסה למתוח זרועות ולהשתלט על הנעשה וביחד כקבוצה הם ימשיכו להראות מצולע חסר צורה.

קראתי ביקורת על מפלגת העבודה. ריבוי מועמדים שווה פחות אידיאולוגיה – כאן. וגם כאן, נכתב שריבוי המועמדים מביך ומעיד על התפוררות המפלגה כי הבדלים אידאולוגיים בין השישיה.

אך ככל שחושבים על זה יותר, דווקא הכמויות המרוכזות של אגו במפלגה הקטנה הזו, יכולות להוציא אותה מן המשבר. המשמעות של שישה מועמדים (ואולי יגיעו עוד כמה בקרוב) היא שהם יצליחו להשתלט על סדר היום החדשותי. להישאר בכותרות. כל הזמן מתרחש שם משהו. מועמד מכריז, מועמד פורש. מועמד כורת ברית וכולם מחכים למוצא פיו של פואד. מעכשיו ועד סיום מפקד החברים (יוני) ולמעשה עד להצבעה (בספטמבר) הם ימלאו דפי עיתון ועמודי אינטרנט. התוצאה תהיה עיסוק גדול יותר של הציבור במפלגה הזו ואולי אף מספר תופח של חברים.

אם המועמדים יצליחו שלא לקרוע זה את זה לגזרים,  להשיל חלק מן המועמדים בדרך ולהתמקד בלכסח את הממשלה הנוכחית,  זה ייצר עוד עניין. ומומלץ שלא לדבר אך ורק על נושאים כלכליים, ולא לתת ליחימוביץ’ להכניס את כולם תחת כנפי האג’נדה המוגבלת שלה. השמאל זקוק לקול ברור ואקטיבי בנושא תהליך השלום.

ציבור הבוחרים הישראלי אינו מטומטמם. הוא רואה שורה ארוכה של פוליטיקאים, מי יותר נאיבי ומי אופרטוניסט, המבקשים את ראשות המפלגה הקטנטנה הזו ומבין שהנחת העבודה שלהם היא שמן התחתית של שמונה מנדטים אפשר רק לגדול.